מרסל ניניו

ראשית חייה

מרסל ניניו נולדה כבת זקונים אחרי שני אחים. אביה, יעקב ניניו, עזב את בולגריה לפני מלחמת העולם הראשונה, בשל מדיניות הגיוס הכפוי של הטורקים. אמה, פאני (לבית חיים), הגיעה למצרים יחד עם הוריה מטורקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

אביה היה טכנאי בחברה צרפתית לפיתוח מערכות מים, ובין היתר היה אחראי על התקנת רשת האינסטלציה של מלון המלך דוד בירושלים. שם התגורר כשנה, כאשר המשפחה הייתה במצרים. משפחתה של ניניו התגוררה במרכז קהיר, והיא למדה בבית הספר היהודי של הקהילה היהודית בעיר. מרסל ניניו הצטיינה בכדורסל, בשחייה ובהתעמלות.

בשנת 1939, בהיותה בת תשע, נפטר אביה, ולאחר מותו עזבו אחיה את הבית. מרסל ואמה עברו להתגורר בהליופוליס. כדי להתפרנס, השכירה אמה בתקופה זו חדרים בביתה. ניניו למדה בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית, ואת לימודי התיכון עשתה בבית הספר האנגלי St. Mary's College. בסיום לימודיה שלטה היטב באנגלית וצרפתית. בשנת 1947 הצטרפה לקבוצת הכדורסל של מועדון הספורט "הכח" ונסעה עם הקבוצה לתחרויות שונות. אולם בשנת 1948 הופסקה פעילות המועדון בעקבות מלחמת העצמאות. מרסל ניניו הייתה נחושה לעלות לישראל, ולשם כך אף למדה עברית. אולם, בשל מחלת אמה נאלצה להישאר במצרים. היא למדה הדפסה וקצרנות, והחלה לעבוד כמזכירה בחברה בריטית גדולה ליבוא.

גיוסה לרשת הריגול

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב היהודים המקומיים. החוליה הוקמה על ידי שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 בכוונה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במדינה המצרית. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק, מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, ולהעלות משטר שישרת את מצרים, אך שיהיה נוח גם למדינת ישראל. משטרו של המלך פארוק הופל ב-23 ביולי 1952, במהפכת הקצינים החופשיים, ללא קשר לצעירים שגויסו. לצורך גיוס הצעירים, נעזר אברהם דר באיש הקהילה היהודית ופעיל ציוני - ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה, ובשלמה הלל, שהיה נציג הסוכנות היהודית במצרים.

מרסל ניניו הייתה פעילה בסניף "השומר הצעיר" בהליופוליס, והקשר בינה לבין ד"ר חיים (ויקטור) סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית, נוצר על ידי חברתה, נינט פיצ'וטו. סעדיה קישר בינה לבין שלמה הלל. בפגישתה עם הלל, הדגישה ניניו, שהיא המפרנסת העיקרית במשפחתה, וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. לאחר הפגישה עם שלמה הלל, נפגשה מרסל ניניו עם אברהם דר והתנדבה לרשת הריגול שהקים במצרים. כינויה ברשת היה "קלוד". אמה נפטרה בשנת 1953, כשנה לפני נפילת הרשת, בין הרופאים שטיפלו באמה היה ד"ר משה מרזוק.

תפקידה של מרסל ניניו היה לקשר בין חברי הרשת (שהוכשרו למשימות איסוף מודיעין), ולהעביר חבילות בין שתי החוליות - בקהיר ובאלכסנדריה. אברהם דר דאג להכיר לה את חברי החוליה הקהירית, ואף ליווה אותה לאלכסנדריה, במטרה שתכיר גם את חברי החוליה השנייה.

בשנת 1952 הכירה ניניו את מאיר (מקס) בינט, שפעל במצרים במשימת מודיעין אחרת, ללא קשר לשתי החוליות שהקים אברהם דר. בהגיעו למצרים מסר בינט לניניו חבילות עבור שתי החוליות. בינט לימד אותה לצלם ולכתוב בדיו סתרים.

חברי הרשת פעלו מספר שנים מועט כתאים רדומים. במאי 1954 הועברה הפעלת הרשת לאברי אלעד, וביולי 1954 החלו חבריה לבצע פעולות חבלה, במטרה לשבש את יחסיה של מצרים עם בריטניה וארצות הברית. תקלה גרמה לחשיפת אחד מחברי החוליה, וכשל במידור הוביל לחשיפה ומעצר שאר החברים.

הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי הפרשה, שזכתה לכינוי "עסק הביש", וההתייחסות לנושא התבטאה במילות קוד וברמזים בלבד. במשך כעשרים שנה, עד לאחר מלחמת יום הכיפורים, היה זה האירוע המטלטל והמשפיע ביותר על השיח הציבורי והציבור בישראל. בעיקר נשאלה השאלה "מי נתן את ההוראה?"

לכידתה וכליאתה

בעת שנעצרו חברי החוליות, שהתה ניניו בעיר הנופש ראס אל-בר (Ras El Bar), שם הגיעו לאוזניה השמועות שחבריה נעצרו. היא חזרה לדירתה ושרפה כל דבר שיכול היה להעיד על פעולותיה. היא חיכתה בדירה כדי שמפעיליה יבואו לקחתה: "חיכיתי כמו עכבר בתוך כלוב", אולם אף לא אחד הגיע. הואיל וכך, חזרה לעיר הנופש שבה שהתה מספר ימים קודם. אז שמה לב כי מישהו עוקב אחריה לכל מקום, והיא נעצרה על ידי המודיעין המצרי. מרסל ניניו נלקחה לאלכסנדריה, לחקירות שבמהלכן עברה עינויים קשים. נסיבות מאסרה מהוות חוליה חשובה בשרשרת של הוכחות נסיבתיות, אשר מצביעות על כך כי מישהו היה סוכן כפול והכיר את מרסל ניניו, הואיל ובחקירתם של חבריה, איש מהם לא הזכיר את שמה. היחיד שידע את כתובתה, מקום עבודתה ומספר הטלפון שלה, שאותם קיבל מפי ויקטור לוי, היה אברי אלעד. מישל, בתו של מאיר בינט, סיפרה בראיון שנערך עימה כי מרסל ניניו הודתה בפניה שנאלצה להסגיר את אביה. ולמרות זאת, מישל אינה כועסת עליה: ״היא טהורה בעיני כמו ילד". במהלך החקירות והעינויים הקשים, ניסתה מרסל ניניו להתאבד ונפצעה באורח קשה, אושפזה בבית חולים למספר חודשים ומשם הובלה לבית המשפט.

ב־11 בדצמבר 1954 החל משפטם של חברי החוליה, משפט בזק מתוקשר היטב, בבית דין צבאי מצרי. לאורך עדותה בבית המשפט, שמה ניניו את הדגש על העינויים שעברה, וחזרה על משפט אחד: "אני יודעת, אך אני לא רוצה להגיד". יצחק, אחיה, שהיה קומוניסט, ועל כן נרדף גם הוא על ידי השלטונות, שילם את שכרו של עורך דינה. שנה לאחר שנאסרה נפגשה ניניו עם אחיה, יצחק, ומאז ועד שעזב את מצרים בשנת 1961, נהגו להיפגש בכלא אחת לחודש.

מרסל ניניו עשתה רושם חזק מאוד על שופטיה. הגנרל יוסוף דיגווי, ששפט את אנשי הרשת, אמר במשפט של האחים המוסלמים שנערך לאחר מכן: "תתביישו לכם! אתם גברים? אתם זוכרים איך הבחורה היהודייה התנהגה פה בבית המשפט? קחו דוגמה ממנה. לכו מהפרצוף שלי!".

ב-27 בינואר 1955, ניתנו פסקי הדין: ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר (ח' בשבט); ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם; מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו למאסר של 15 שנה; מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים; אלי נעים וצזאר כהן זוכו. כל חברי החולייה שנידונו למאסר נידונו גם לעבודות פרך.

היא נאלצה להתמודד לבד עם החיים בכלא וסבלה יותר מכולם, ואילו חבריה הגברים ישבו בתא אחד ושימשו זה לזה קבוצת תמיכה. הואיל והייתה ציונית שנשפטה באשמת ריגול לטובת ישראל, רוב הזמן הייתה מבודדת מיתר האסירות, שהיו ברובן קומוניסטיות וחלקן אף היו אסירות פליליות ואלימות. מדי פעם הצליחו חבריה ליצור איתה קשר באמצעות מכתבים ושמועות, שהעבירו אסירים אחרים, או שנהגו לשחד את הסוהרים. היא במקביל הצליחה להעביר להם כפפות וגרביים.

אף על פי שרוב הזמן הייתה מבודדת, היא פעלה ויזמה הקמת קבוצת כדורסל לאסירות, שיעורי ריקוד, סריגה, התנדבות במרפאת בית הכלא ועוד. באופן זה הצליחה להתמודד עם החיים בבית הסוהר. אנשי הקהילה היהודית בקהיר דאגו אף הם לסייע לה וביקרו אותה לעיתים וניסו לעזור כמידת יכולתם.

שחרורה

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, לחץ ראש "המוסד", האלוף (מיל׳) מאיר עמית, להתנות את שחרור השבויים המצרים שבידי ישראל בשחרורם של ארבעה אסירי הפרשה שנותרו במצרים, בהם מרסל ניניו, עם שבויי צה״ל. בזכות לחץ זה הגיעו אסירי הפרשה לישראל ב-12 בפברואר 1968.

לאחר שחרורה

לאחר שחרורה הגיעה ארצה והוענקה לה דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית, ספרות אמריקאית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 התחתנה עם אלי בוגר. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה, גולדה מאיר. נישואיה בישראל היו הפרסום הראשון שהותר על ידי הצנזורה לכך שחברי הרשת מצויים בארץ. למרסל לא נולדו ילדים, אולם היא אימצה את ילדיו של בעלה אלי בוגר. בשנת 1988 נבחרה מרסל ניניו להדליק משואה יחד עם 11 מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות ה-40 למדינת ישראל.

היא התגוררה בהוד השרון עד לפטירתה באוקטובר 2019, והובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת.