יעקב ישראל דה האן

ONRUST Die te Amsterdam vaak zei: ‘Jeruzalem’ En naar Jeruzalem gedreven kwam, Hij zegt met een mijmrende stem ‘Amsterdam. Amsterdam.’

אי-שקט מי שבאמסטרדם אמר "ירושלים" וירושלימה הגיע בכוח אותם הגאים, הוא אומר בכליון-העיניים "אמסטרדם, אמסטרדם".

דה האן נולד בשנת 1881 בכפר סמילדה (Smilde), במחוז דרנתה שבצפון-מזרח הולנד. משפחתו הייתה דתית ובה 18 ילדים. אביו יצחק אייזיק הלוי היה חזן ומורה בעל מזג סוער ונאלץ להחליף מדי פעם את הקהילה שאותה שירת, עד שהשתקע בעיר זאנדם (Zaandam) שליד אמסטרדם. אחותו של יעקב, קרי ואן ברוכן, הייתה סופרת שכתבה בין היתר את הספר "הבית הקטן שליד התעלה", המספר על בית הוריה. דה האן נטש את הדת בגיל צעיר והשתלב בחברה ההולנדית. בבחרותו למד בסמינר להכשרת מורים. הוא היה מרקסיסט ובשנת 1903 הצטרף לתנועה הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית והיה לאחד מראשי דובריה. נודע כעורך דין ועסק גם בעיתונאות ובכתיבת שירה. שלט בשפות רבות. דה-האן היה הומוסקסואל. הוא לא הצהיר על כך ברבים, אך חשף עובדה זו בכתביו, ולראשונה בספר "צינורות" שיצא לאור ב-1904. עם זאת, בשנת 1907 נשא לאישה את יוהנה ואן מרספין, רופאה נוצרייה שהייתה מבוגרת ממנו בתשע שנים.

בשנת 1912 נסע לאימפריה הרוסית כדי לחקור את תנאי המאסר בבתי הסוהר שם. עם שובו פרסם את הספר "בתי סוהר רוסיים", על התנאים התת-אנושיים שמצא במוסדות אלו. לאחר שובו מרוסיה חל בו מפנה אידאולוגי נוסף, והוא חזר בתשובה ושב להיות יהודי דתי, ולאחר מכן הצטרף לציונות הדתית. ב-1916 הגיש את הדוקטורט שלו במשפטים שעסק בהיבטים בלשניים וסמנטיים של החוק והמשפט, והחל ללמד משפטים באוניברסיטת אמסטרדם. אחרי מלחמת העולם הראשונה החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בשנת 1919 כציוני ורצה להשתלב בתנועה הציונית. עד מהרה התברר לו כי איש אינו מעוניין בשירותיו – לא במוסדות היישוב וגם לא באוניברסיטה העברית, שהייתה אז בשלבי הקמה. הוא ביקש לשמש כקונסול הולנד בירושלים ונדחה על ידי שלטונות הולנד. ב-1921 עמד בראש התלמוד תורה הספרדי "דורש ציון".

מאוכזב ומתוסכל, חל שוב מהפך בחייו, והוא הצטרף לחוגים הקנאיים של העדה החרדית, מתנגדי החילוניות והציונות. דה האן הפך למקורבו של הרב יוסף חיים זוננפלד, מנהיג העדה החרדית.

בשנותיו בירושלים המשיך ביחסיו עם גברים, שאותם מצא בקרב נערים מערביי ירושלים, אם כי הסתיר את הדבר מחבריו החרדים. עולמו זה התבטא בספר שיריו בסגנון המרובעים שבשל כך נקרא "המרובעים". הספר יצא לאור בהולנד מעט לפני מותו, בשנת 1924.

באותה עת התפרנס, נוסף על ההכנסות מפרסום שירתו, מכתיבת כתבות לעיתון ההולנדי הנפוץ "Algemeen Handelsblad", שעסקו בתיאור החיים בארץ והיו פופולריות בהולנד, ומעבודתו כמרצה למשפטים בבית הספר למשפט ולכלכלה של ממשלת המנדט בארץ ישראל.

פעילותו המדינית בשירות העדה החרדית

דה האן העמיד את כישוריו לרשות העדה החרדית. הוא תרגם את תזכיריה ואת תזכירי אגודת ישראל (שהייתה אז קשורה אליה) לאנגלית והושיט לאגודה ייעוץ משפטי. במשך הזמן הפך למנהל המדיני הרשמי של האגודה, וזאת ללא כל תמורה. דה האן היה דמות יוצאת דופן בסביבתו, אירופאי משכיל ומודרני בלב העדה החרדית. דה האן העריץ את רבה של ירושלים יוסף חיים זוננפלד, שבברכתו פעל, ועד מהרה הפך לסמן קיצוני בחוגי החרדים.

הוא נאבק במרץ, ובביטויים קשים כנגד היישוב הציוני המאורגן, והחשיבם כ"אנשים מסוכנים, שבגלל שאיפותיהם יעוררו את הערבים כנגדנו", והאשימם בכל תגובות הזעם והתוקפנות של הערבים. הוא השווה את התנהגות הציונים כלפי הערבים להתנהגותם של האנטישמיים כלפי היהודים. הוא ניצל את קשריו הדיפלומטיים והאישיים למטרה זו, עם פרסומים בעיתונות האירופאית הכללית, כגון: בדיילי אקספרס הלונדוני, והנדלסבלאט ההולנדי. בשנת 1923 ביקר בארץ איל ההון מקס איטקן, הברון הראשון מביוורברוק (Beaverbrook), בעליו של העיתון "דיילי אקספרס". דה האן נפגש עמו, ובעקבות הפגישה התיר לו הלורד לפרסם את מאמריו האנטי-ציוניים בעיתונו. הוא פתח במסע נגד המסים שהנציב העליון אישר לוועד העיר של יהודי ירושלים לגבותם, ופעל לביטול המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

דה האן תקף באופן קבוע את הציונות ואת מנהיגיה. הוא תיאר את הרב קוק ואת מנהיגי היהדות הדתית לאומית של תנועת המזרחי כפושעים, וניהל מאבק עיקש נגד הרב הראשי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והגיש נגדו תלונות ותביעות משפטיות תכופות, ביניהן תביעה באשמת זיוף תעודה שבגינה נאלץ דה האן לשלם הוצאות בית משפט ושכר טרחת עורכי-דין. במשפט תביעה שהתנהל עם שופט שנחשב בעיניו כציוני, הוא הפנה אליו עורף, לעג וקילס, ואף החליף כל פעם את השפה (אנגלית, ערבית ועברית). מתנגדיו האשימוהו גם שפעל על מנת לסכסך בין היישוב היהודי לבין הערבים.

הוא היה במגע מתמיד עם ההנהגה הערבית, ובקשרי ידידות עם האמיר עבדאללה מרבת עמון. הוא חתר לתוכנית שתהיה מוסכמת על ידי התנועה הערבית בכך שלא תקפח את הזכויות של היהדות החרדית בארץ ישראל ותיתן תנועה חופשית של יהודים בארצות ערב (כולל ארץ ישראל), ואילו היהודים יוותרו על הדרישה לזכויות מדיניות בארץ ישראל.

דה האן הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ב-23 ביוני 1923 לעבר הירדן, להתייצב בפני האמיר עבדאללה (לימים המלך עבדאללה הראשון מירדן), ולהיפגש עם אביו של עבדאללה, חוסיין בן עלי, שביקר אז בעבר הירדן. המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת ציונית בראשות הקולונל פרדריק קיש שיצאה להיפגש עם אנשי השושלת ההאשמית. הוא השתתף בכל הפגישות והארוחות הרשמיות, כולל לסעוד עם הנציב העליון הרברט סמואל. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר לפיו אגודת ישראל היא גוף עצמאי המייצג יהודים רבים ברחבי העולם ולכן יש לקבל ממנו חוות דעת נפרדות בשאלות העומדות על הפרק. עוד הביע התזכיר רצון בשלום ובשיתוף פעולה בין כל התושבים לבניין הארץ. במעמד זה הוא השיג מהמלך חוסיין סכום נכבד לעניי העדה החרדית.

במאי 1923 קיבל מכתב איום על חייו, בו נאמר כי עליו לעזוב את ארץ ישראל עד 24 במאי.

דה האן אמור היה לצאת ללונדון ב-1 ביולי 1924 עם משלחת מטעם העדה החרדית, כדי לפעול נגד אישור החוק למתן מעמד לקהילות היהודיות בארץ ישראל, שלדעת העדה החרדית היה בו כדי לתת יתרון ליישוב הציוני. השמועה אמרה שבכוונתו לפעול בלונדון גם לביטול הצהרת בלפור (דה האן עצמו הכחיש טענות על פעילות בכיוון הזה, שעלו בעקבות פגישה קודמת). ב-30 ביוני 1924, כשיצא דה האן לרחוב יפו לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק, נורה שלוש פעמים על ידי אקדח. הרוצח נמלט. זהות הרוצח, סייעניו ושולחיו לא נתגלתה למשטרת המנדט ותיק החקירה נסגר.

היסטוריונים שחקרו את אירוע ההתנקשות סבורים שאברהם תהומי (זילברג), איש "ההגנה" ולימים ממקימי האצ"ל, יזם את הפעולה. גם בערוב ימיו, עשרות שנים אחרי הרצח, סירב תהומי להודות בפה מלא שביצע את מעשה הרצח, אם כי בריאיון לשלמה נקדימון ב-1983 הודה באחריות מסוימת למעשה ובכך שבוצע בידי "ההגנה". תהומי פנה לממונה עליו, זכריה אוריאלי, והלה אישר לו את הפעולה לאחר התייעצות עם בכירים ממנו. במהלך השנים הועלו בהקשר זה שמותיהם של יוסף הכט, שעמד בראש "ההגנה", ושל יצחק בן-צבי. בספר תולדות ההגנה מופיעה עדותו של הכט שהוא יזם את הפעולה, ורק אחריה הודיע לבן צבי. בשנת תשט"ז פורסם בשבועון העולם הזה שרחל ינאית בן-צבי הייתה שותפה לתכנון. תהומי הכחיש זאת במכתב לעיתון, וכן לימים לחוקר עודד ארצי. בשנת 2019 נחשף מכתב של תהומי משנת 1979, שבו אישר כי בן צבי השתתף בהחלטה על הרצח הביצוע הוטל על תהומי ועל אברהם גיורא קריצ'בסקי.

תהומי הכחיש את דעתו של עודד ארצי, שלפיה ביצע תהומי את הרצח בשמו של תא מחתרתי בשם 'המפעל', בעל מאפיינים המזכירים את מחתרת 'הקיבוץ'. תא זה, שהורתו ב'חבורת אודסה', התגבש בשנים 1923–1924, ומנה 13 חברים מקרב קבוצת השרון, אנשי העלייה השלישית שזוהו עם מפלגת הפועל הצעיר. מפקד התא היה אליהו בן חורין (בינדר) ולדעת ארצי הוא שהוציא את פקודת החיסול. צוות החיסול כלל את תהומי, היורה, ואת זאב משי.

תוצאות הרצח והשלכותיו

רצח דה האן נחשב לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, וזעזע את היישוב. בעיתונות פורסמו מאמרי הסתייגות חריפים, אך גם מאמרים שלא שכחו את אופיו ועברו. מיד אחרי מותו, התפרסמה כתבה בעיתון הארץ:

מת מיתה משונה אדם מוזר ותמוה, שעורר את הציבור והכאיב לו במשך חודשים ושנים רצופות, אדם חוטא ואומלל, שכולו היה חידה סתומה, אדם בעל כישרונות מזהירים ורוח אפילה, איש המלחמה והמחתרת, עשוי לבלי חת ומלא נכלי מזימות של חולשה אוכלת במחשך, מקנא לאמונות ולדעות הקדושות בעיני רבים, ומחלל את הקודש על ידי תכסיסים פסולים... ד"ר דה-האן הרבה להרע לחיינו הציבוריים, ופגיעתו היתה בהם רעה ומלאה חתחתים ותקלות, הוא הכניס לחיינו הציבוריים את יסוד ההרס והשטנה והשנאה שאינה יודעת גבול, את המלחמה הקיצונית שאינה בודקת באמצעים ואין עמה אחריות, מתוך עקשנות נלחם מיום ליום ברוב היישוב העברי בארץ ישראל

.

אף היו מאמרים שניסו להעביר את האחריות לצד הנפגע:

בירושלים נרצח דה-האן... מלחמה היתה לו בארץ ובבוניה, מלחמה למוות ולחיים, מלחמה עד חורמה! ומה הפלא אם שטנה מסוכנת זו ואם בגידה לאומית זאת עוררה כנגדו את הלבבות, וכל החי והבריא בישראל רחש לו שאט נפש ושנאת בוז. ומה הפלא, אם המעשים המסוכנים הללו עודדו את מישהו מהמקריבים שעה שעה, ימים ושנים את נפשם על מזבח התחיה לנקום את נקמת עמו וארצו...

.

יש מאמר שאף ניסה למצוא תירוצים ממקורות המסורת היהודית לאירוע זה:

דה-האן – אויבה של הציונות, לא היה מדקדק בתכסיסי מלחמתו, לפעמים תכופות נאלצו להתייצב במערכה נגד עלילותיו... שוכחים הם ["בעלי "אגודת ישראל" החרדים הקיצוניים"] הלכה מפורשת ב"יד החזקה" של הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ח הל' י"א): "ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג מוסרים"... שכחו, שבהרבה קהילות היו מבערים את הרע בסתר וקנאים היו פוגעים במלשינים (עי' שו"ת הרמ"א סי' י"א ושו"ת זקן אהרן סי' צ"ח)...

.

במערכת "קול ישראל" נתקבל מאמר של ראש עיריית ירושלים, מוסא כאזם אל-חוסייני:

הרצח של היהודי החרדי, החכם והמדינאי ד"ר דה-האן, עשה רושם מדכא ומזעזע על כל ערביי פלשתינה, בייחוד מפני שהמנוח היה מפורסם בחכמתו וידיעותיו הרחבות, במבטו החד והרואה למרחוק ובתכניתו שהיתה צריכה להביא לידי הסכמה עם מנהיגי התנועה הערבית, בהיותה מבוססת על יסודות מוצקים, היתה הסכמה זו מבטיחה גם ליהודים החרדים את אותן הזכויות שהציונים והועדים שלהם מקפחים אותן מבלי להתחשב עם האידיאלים של ההשכלה היהודית המקורית ומסורתה, הקיימות מעת הווסד הציבוריות הדתית של עם ישראל

.

הפובליציסט אורי קיסרי כתב ב"דבר", כשנה וחצי לאחר הרצח:

אני לא ראיתי בו מלשין שפל וקטן-נפש, אך אדם עמוק, משורר וחקרן שהרע והטוב משמשים בו בערבוביה, ושלבסוף בעקב חיים שבורים ורצוצים, בעקב ענויי נשמה נרדפת, גבר בו הרע על הטוב. … דה-האן הלשין לשם שמים, כך לפחות האמין הוא. דעתו לא הייתה צלולה ביותר ואין להטיל עליו אחריות רבה על מעשיו

בלט בחריפותו הפובליציסט איש תנועת העבודה משה בילינסון, שכתב: ”דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת - תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע“.

עם זאת, כתב חוקר מדע המדינה שלמה אבינרי:

באור זה רואה אני גם את ההשתקה סביב רצח דה-האן, שהיה כנראה הרצח הפוליטי הראשון בארץ. דה-האן היה, בלי ספק, אדם שחיבל במפעל הציוני, אבל רק הלך רוח מיוחד יכול להגיע מכאן עד להחלטה לרצוח אותו ועד לנכונות רוב ההנהגה היישובית - פרט לכמה יוצאים מהכלל כמו בילינסון וגליקסון - לקבל ולהפיץ את הבדיה שערבים רצחו אותו, ואף להדגיש את החשדות בקשר לסטיותיו המיניות, כמניע אפשרי המטשטש את זהותם האמיתית של הרוצחים '

בחלק מן החוגים החרדים הפך דה האן לקדוש מעונה, כחרדי שנפל בידי חילונים על משמרת שמירת קודשי ישראל, ואף הרב יוסף חיים זוננפלד הכריז ש"מובטחני כי מי שמדבר בגנותו של דיהאן אפילו בדבר קט, אין לו חלק לעולם הבא". מסורת זו נמשכת עד היום. עם זאת, באגודת ישראל העולמית, שמלכתחילה לא שבעה נחת מפעילותו של דה האן, הקיצונית מדי לטעמה, נשמעו, עם פרסום ספריו ההומוסקסואליים לאחר הרצח, קולות הסתייגות ממנו, והתנועה נמנעה מלהנציח את שמו. באמצע שנות השמונים ניסתה העדה החרדית לשנות את שמה של גינת זופניק שבירושלים ל"גן יעקב ישראל דה האן".

הסופר ארנולד צווייג כתב ב-1932 רומן המבוסס על פרשת חייו של דה האן בשם "דה פרינט שב הביתה" (תורגם לעברית בשם "דה וריאנט שב הביתה"). בספר "נוצות" מאת חיים באר יש דמות המבוססת על דמותו של דה האן.

במאה ה-21 מועלה זכרו של דה האן על ידי קהילת הלהט"ב כמשורר ואיש רוח שנרצח, אמנם על רקע פוליטי, אך בטענה שדמו הותר ביתר קלות בשל נטייתו המינית.

שורה משירו של דה האן, "שיר לדייג צעיר" – "כזו כמיהה ללא גבול לידידות", חקוקה על אחת משלוש צלעות ה"הומומונומנט" באמסטרדם - אנדרטה המציינת את זכרם של כל ההומוסקסואלים שנרדפו לאורך הדורות בשל נטייתם. אף על פי שהיה משורר מוערך, לא נקרא רחוב על שמו של דה האן עד 1993, בשל המחלוקת שנקשרה בשמו. בשנה זו, נקרא רחוב על שמו ברובע פּייפּ (Pijp) באמסטרדם, הרובע שבו מתרחשת עלילת "צינורות". ברחוב זה גם לוח זיכרון לזכרו של דה האן, ועליו חקוק שירו "אי-שקט" (ONRUST).

מדי שנה, לקראת יום השנה להירצחו, מפרסמים נטורי קרתא מודעות רחוב בגנות הרצח.

ספריו

בנוסף לכמה עבודות פחות חשובות (אוסף הסיפורים "Kanalje", או "תעלה קטנה", הרומן "Ondergangen", או "שקיעות" וטקסטים שהתפרסמו בכתבי-עת שונים), כתב דה האן שני רומנים גדולים שהכו גלים בזמנם ושערכם הספרותי אינו מוטל בספק.

משיצא ב-1904 הרומן צינורות (בהולנדית: Pijpelijnetjes, משחק מילים על שם הרובע פּייפּ באמסטרדם, שבו מתרחשת העלילה), הוא חולל שערורייה וגרם לזעזוע רב. הספר הוקדש ל"אָלֶטְרִינוֹ הטוב" (ארנולד אלטרינו) שהיה רופא וידידו של דה האן; אבל גם אותו אלטרינו נרעש למקרא הספר והנושא שבו עסק. פ' ל' טאק, עורכו הראשי של העיתון Het Volk ("העם"), שלח לדה האן מכתב פיטורין, ולמחרת היום שלח לו מכתב נוסף, ובו כתב לו כי הוא עדיין מוזמן "לשוחח עם מישהו קצת יותר מבוגר" - כלומר עם טאק עצמו. הסופר והפסיכיאטר פרדריק ואן אדן, שהיה גם הוא ידידו של דה האן, הוקיע את הספר; חבר אחר של דה האן, הסופר לודווייק ואן דייסל, הגיב תחילה בהזדהות, אך מאוחר יותר הלך והרחיק עצמו מעליו. לבסוף, דה האן פוטר אחר כבוד מעבודתו כמורה, ונזרק מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

גם אלטרינו וגם דה האן עצמו התאמצו ביותר למצוא את כל העותקים שהופצו לחנויות ולקנות אותם בחזרה. כבר באותה שנה הופיעה מהדורה שנייה מתוקנת, שנעדרה ממנה ההקדשה ונמחקו ממנה רמיזות לדמותו של אלטרינו. דה האן תכנן לכתוב חלק שני לצינורות, אך התוכנית מעולם לא יצאה לפועל; קטעים ספורים התפרסמו בכתבי עת, אך מלבדם הספר אבד למשך עשרות שנים. בינתיים, הוא פרסם מכתב פתוח ל-פ' ל' טאק, ובו בא חשבון עם העורך שלו לשעבר.

ב-1908 הופיע רומן שני בשם פתולוגיות: הידרדרותו של יוהאן ואן פֵרֶה דה וית (Pathologieën: De ondergang van Johan van Vere de With), שעסק גם הוא בהומוסקסואליות. ספר זה חולל פחות שערוריות מקודמו; אמנם בכמה מקומות בספר ניכרת נימה של סאדיזם, אבל הפעם מתייחס המספר לנושא ספרו בביקורתיות רבה יותר, כפי שמרמזת גם הכותרת.

בשנות השבעים, עם התחזקותה של התנועה לזכויות ההומוסקסואלים בהולנד, נתגלו שני הרומנים מחדש ויצאו לאור במהדורות חדשות; "צינורות" עובד גם למחזה בשנות השמונים של המאה ה-20.

לקראת סוף חייו של דה האן נשכחו הרומנים שלו, והוא הקדיש את רוב האנרגיה היצירתית שלו לכתיבת שירה. עוד ב-1900 הוא פרסם שירים שכתב בנעוריו, אבל כעת התחילו להופיע כרכי שירה בשלים וחדשים, שברבים מהם הוא שב לנושאים הומוארוטיים. אבל בה במידה העסיקה אותו גם היהדות והחיבוטים הקשורים בה, וכמה משיריו הארוכים (במיוחד Het Joodsche lied, "השיר היהודי", פואמה בשני חלקים) מתעמקים בנושא. קובץ שיריו המפורסם ביותר הוא "מרובעים" (Kwatrijnen), מאות שירים קצרצרים בני ארבע שורות (בהשראת ה"רֻבַּעְיָאת" של עומר ח'יאם), המספרים בהדרגה את סיפור בואו של דה האן לארץ וחוויותיו בה. שירים אלה, שראו אור אחרי מותו של דה האן, רוויים נימה אישית ואינטימית ובעלי קצב ייחודי משלהם, ומציגים דמות של מספר רגיש, רגשן, עקשן וחד-עין. בזכות שירים אלה הוא נודע בשנים שלאחר מותו, עד שהרומנים המוקדמים שלו נתגלו מחדש. קובץ המכיל את כל שיריו יצא לאור לראשונה ב-1952.

ארכיונו שמור בספריית רוזנטליאנה באוניברסיטת אמסטרדם.

בעת שהותו בארץ-ישראל פרסם דה האן מאות טורים ורשמי-מסע בעיתון "אלחמן האנדלסבלאד", שבהם שיטח את חוויותיו, רשמיו, דעותיו על העדות השונות בארץ (כולל ביקורת על התנועה הציונית); כמו כן מוזכרים בכתביו אישים ידועים מהתקופה: טרומפלדור, ז'בוטינסקי, ביאליק (שאותו העריץ, ואף הקדיש לו שיר) ואחרים. רשימות אלו טרם ראו אור בכרך אחד, אך כמה כרכים קטנים שלהם ראו אור:

מכּתביו בתרגום לעברית: