יהושע בן יהוצדק

בחזון הנביא זכריה מכונה יהושע "אוּד מוצל מאש", מאחר ששרד מחורבן הבית הראשון.

יהושע התמנה לכהן גדול על ידי העולים מבבל. יחד עם זרובבל, הקים יהושע את בית המקדש השני: בתחילה הוקם מזבח העולה בלבד והוקרבו עליו קורבנות, וכעבור מספר שנים הושלם ההיכל, בעידודם של חגי הנביא וזכריה הנביא. מערכת היחסים בין יהושע הכהן הגדול, כמנהיג דתי, לבין זרובבל, כמנהיג מדיני, מתוארת במקרא כפורה וחיובית: "ועצת שלום תהיה בין שניהם". גם חזון המנורה וענפי הזית (ששימש מקור השראה לסמל מדינת ישראל) מבטא ציפייה לשיתוף פעולה בין "שני בני היצהר" (ה"מלך" - זרובבל, והכהן הגדול - יהושע, המשוחים בשמן המשחה).

ככל הנראה, היה יהושע בן למשמרת ידעיה. בכך מוסבר מדוע משמרת זו הייתה המשמרת הראשונה בימי בית המקדש השני, מפני שהייתה משמרתו של הכהן הגדול.

כעבור שנים עלה ארצה דודו של יהושע בן יהוצדק, עזרא הסופר (עזרא היה אחיו של יהוצדק, שניהם בני שריה הכהן הגדול). יהושע המשיך בתפקידו ככהן גדול, שזכה בו עקב עלייתו המוקדמת יותר ועקב היותו בן לכהן הגדול מבית ראשון, אבל עזרא הסופר נחשב מעתה לסמכות הרוחנית הבכירה שהובילה את עולי בבל: ”כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט“ (עזרא ז', י').

על פי המסורת קבור יהושע בבגדאד, בירת עיראק, לגדות החידקל. בחלקת קברו נקברו דיינים ופוסקים דוגמת יעקב בר יוסף הרופא ועבדאללה סומך. כשזה האחרון הועבר לבית עלמין אחר הסמוך לבגדאד ואיננו קבור עוד בחלקה.

צאצאיו

על בניו של יהושע מסופר שנשאו נשים נכריות, והוציאו אותם עקב דרישתו של עזרא. בספר נחמיה (יב:י-יא) נמנו צאצאיו של יהושע הכהן הגדול עד דור חמישי: יויקים, אלישיב, יוידע, יונתן/יוחנן, וידוע, שיש המזהים אותו עם שמעון הצדיק. המפרשים סבורים כי כל אלה היו כהנים גדולים. על פי שיטת חז"ל, כנראה כל הצאצאים הללו היו בחיים כבר בזמן הקמת בית המקדש, ומכאן שיהושע בן יהוצדק היה זקן מופלג בזמן עלייתו ארצה, בן מאה בקירוב.

בחזון הנביא זכריה מתואר יהושע הכהן הגדול כמי שמחליפים את בגדיו המלוכלכים בבגדים נקיים, כמשל לחוטא שעוונו נמחה ונסלח: ”וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן... הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים... הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים. זכריה, ג'“ לא נתפרש במקרא מה היה חטאו של יהושע, ובמדרשי חז"ל נקשר הדבר לחטאם של בניו, שנשאו נשים נכריות. מהשוואת פרק זה בזכריה לנבואת חגי ניתן לשער, שחטאו של יהושע הכהן הגדול, כנציג הכהנים, היה חוסר זהירות בדיני טהרת המקדש, ולכן תיקון החטא מתואר במילים: ”ישימו צניף טהור על ראשו“.