יהודה לייב גורדון

יהודה-לייב בן אשר גורדון נולד בשנת 1830 בעיר וילנה להורים יהודים פולנים אמידים בעלי בית מלון לאצילים פולנים. כבר בימי ילדותו הקדישוהו הוריו לרב ומורה בישראל, ולתכלית זו הפקידו את חינוכו בידי תלמודי מצוין ופדגוג אמן, רבי ליפא, מתלמידיו המובהקים של רבי חיים מוולוז'ין, שלימדו מקרא כפשוטו, כתיבה תמה ודקדוק. בגיל שבע סיים בחדרו של ר' ליפא חמשה חומשי תורה, וידע אותם על בוריים עם פירוש רש"י ותרגום אונקלוס. בגיל שמונה למד אצל ר' ליפא את מסכתות הגמרא ביצה וכתובות וקטעים ממסכת פסחים. באותה שנה אביו קנה לו תנ"ך, ובשובו מה"חדר" היה הוגה בו במשך שעות. מגיל תשע ואילך עבר מחדר וממלמד ולמלמד, אך לא מצא שם קורת-רוח כמו מרבו הראשון.

בהיותו כבן אחת-עשרה כבר ידע את התנ"ך לפרטיו, והיה בקיא במאות דפי תלמוד. בהיותו בן ארבע-עשרה התדרדר מצבו הכספי של אביו עד שירד מנכסיו, ולא יכול היה לממן את לימודיו של יל"ג, מה שגרם ליהודה לייב ללמוד בעצמו בבתי מדרשות שבווילנה. כעבור שלוש שנים, גמר את הש"ס והיה בקיא בעשרות ספרים.

גיסו, מיכל גורדון, שהיה בעלה של אחותו, חשף אותו לעולם ההשכלה. יל"ג למד שפות זרות (גרמנית, צרפתית, פולנית, רוסית), קרא ספרות אירופית, והתיידד עם כמה מהמשכילים היהודים הגדולים בתקופתו, מהם השפיעו עליו במיוחד המשורר אד"ם הכהן ובנו מיכ"ל; וכן המשורר זאב קפלן, והסופר קלמן שולמן.

בימי נערותו יל"ג חיבר שירים ליריים מליציים, תרגם משירי ביירון ושילר, והחל לחבר אפוס הירואי על מלחמות דוד בפלשתים, אותו לא השלים.

בגיל שבע-עשרה ערך בטעם ובהבנה את שירי חברו מיכ"ל. אד"ם הכהן ומיכ"ל עיצבו את דמותו של גורדון הצעיר: האחד בכוחו המרסן, בדקדוקי הלשון והצורה והמחשבה; והשני - במעוף דמיונו, בלהט יגונו ובחינו האביבי. השפעת אד"ם הכהן ניכרת על שירי ההגיון (שירים ליריים) של יל"ג, והשפעת מיכ"ל על שירי העלילה (אפוסים) שלו.

לאחר שהחמיר המצב בבית הוריו, החליט יל"ג לחפש לו פרנסה לחייו, והעמיד עצמו בגיל 22 למבחן בבית המדרש לרבנים בווילנה. היה זה בית מדרש שנוסד על ידי הממשלה הרוסית, שמטרתו הייתה להעמיד דור של רבנים משכילים מטעם הממשלה, שישמשו כמורים בבתי הספר הממשלתיים לבני היהודים. לאחר שהצליח במבחנים, הוא הוסמך כמורה, והחל לעבוד בבית הספר של פוניבז', ואחר כך בבתי הספר שבעיירות שאולאי וטלז. הוא דבק בעבודת ההוראה במשך כעשרים שנים, שהיו השנים הפוריות של יצירתו.

בשנת 1857, בגיל עשרים ושבע, יל"ג הוציא לאור את ספרו הראשון, הפואמה על ימי התנ"ך "אהבת דוד ומיכל". בתקופה זו החל בפרסום מאמרים בגרמנית ובעברית ובהמשך דרכו פרסם מאמרים גם בעיתונות הרוסית. שלוש שנים לאחר מכן פרסם את "משלי יהודה", אסופת משלים מקוריים ומתורגמים.

בסוף שנות ה-60 תקף גורדון בחריפות במאמרים, בשירים ובסיפורים את החומרות המיותרות של רבני תקופתו ואת התנגדותם להשכלה, ונעשה לדוברה. הוא ומשה לייב ליליינבלום קראו לתיקונים בדת והעמדתם על דברים שבעיקר, תוך ביטול חומרות מיותרות.

ב-1871 פרסם "משלים קטנים לילדים גדולים". במשלים החריפים והמקוריים, הכתובים בצורת שיר, מלחמה למשורר ברבנים המחמירים בהלכות וב“מאשרים המתעים”, שעיניהם רק לטובת עצמם וּלטובת זולתם אין מהם דואג (כאלה הם, לדוגמה, המשלים “ברבורים אבוסים”, “הפה שאסר הוּא הפה שהתיר”), ב"קנאים מורדי-האור החוסמים בפני בני-הנאוריים" את הדרך אל ההשכלה (המשלים: “יעלת סלע והנשר”, “מעשה נערות”, “הזאב ובנו”), במנהיגי-הקהל, הפוסעים על ראשי העם (“הצפרדע אשר ביאור מצרים”, “השעיר המשתלח”), ומאידך גיסא מלחמה ליל"ג גם בעברים המלומדים, העוזבים את עמם ובמשכילים, שהשכלתם אינה מביאתם לנועַם המידות (“בנים זרים”, “נחש מרקד”, “המנֻוָול בבית המדרש”).

בשיר "ברבורים אבוסים" גורדון תיאר את העוני חסר הרחמים שאליו גוררים רבנים שאינם בקיאים בתורה את הציבור בחומרותיהם. שיר זה, ושירים אחרים ברוחו, ובמיוחד המאמר הסרקסטי "בזכותן של הרבנים" בו גורדון שיבח את גאונותם של הרבנים המחמירים, גררו בעקבותיהם תגובה רבנית חריפה; בעמוד השער של הביטאון "כבוד הלבנון" פורסם השיר "משכיל לענות לבני קורח מזמור שיר", המזכיר את דברי המדרש המייחס לקורח טענות דומות לאלו של יל"ג, ומסיים בקריאה: "קֹרַח אַבִיהֶם דִבֵּר מִכְּבָשִׂים, וּבְנוֹ בְּכוֹרוֹ מִבַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים; אֶרֶץ, אֶרֶץ, רְאִי זֶה לְפָנַיִךְ. פִּתְחִי פִּיךְ וְיָבוֹא גַם הוּא בְּמֵעַיִךְ". הפולמוס הביא לשורת מאמרים מתפלמסים משני המחנות. מאבק נוסף שגורדון יצא אליו היה בעניין חינוך הבנות ושיפור מצבה של האישה בחברה היהודית.

משנודע שמו ברבים, הוזמן לבירה סנקט פטרבורג, בשנת 1872, כדי לשמש שם כמזכיר הקהילה וכמנהל חברת "מפיצי השכלה בישראל". בשנות ה-80 של המאה ה-19 הרבה לכתוב בכתב העת העברי הראשון שיצא ברוסיה, "המליץ", והיה לעורכו.

ביקורתו החריפה של גורדון על רבנים שתורתם חומרתם עוררה זעם רב בקרב החברה השמרנית וככל הנראה הביאה להלשנה עליו בפני השלטונות הרוסיים. ב-1879 גורדון ואשתו נאסרו באשמת שווא של חתירה תחת שלטון הצאר. אחר מעצר של שבעים יום הוגלו לכמה חודשים לעיירה נידחת עד ששוחררו. המאסר והגלות, והעובדה שמשרתו בסנקט פטרבורג נמסרה לאחר בזמן גלותו, דיכאו מאוד את רוחו. הפרעות ביהודים ב-1881–1882 בדרום רוסיה ("הסופות בנגב") גרמו למשבר בתפיסתו. אמונתו בכוחה של ההשכלה לפתור את בעיית היהודים במזרח אירופה באמצעות התערותם בחברה הלא-יהודית התערערה. גורדון, שפקפק בפתרון הלאומי שהציעו "חובבי ציון" ולא ראה בארץ ישראל אפשרות למקלט מיידי ובטוח להמוני היהודים, ואף חשש כנראה מפני השתלטות הרבנים על יישוב עתידי שיקום בה, קרא להגירת היהודים מרוסיה לאמריקה, ל"מלון אורחים אחר" (כך בקריאתו "קומי נלכה, אחותי רוחמה" בשירו "אחותי רוחמה").

בשנת 1891 חלה ונותח בברלין, ונפטר בעיר סנקט פטרבורג בשנת 1892.

בשנותיו האחרונות יל"ג נעשה סניגור לרעיון של ישוב א"י, וציווה לפרסם זאת ברבים. כך כתב במכתב הידוע שהתפרסם לבקשתו שלושים יום לאחר מותו:

כחמישה חודשים לאחר פטירת יל"ג, הספידו הרב יעקב מזא"ה בסדרת מאמרים שהתפרסמו בעיתון "המליץ", שם כתב:

מעטים המה מאד בתוכנו אנשי שם, אשר שמם יתפוס את הקורא גם במוחו, גם בלבו כיל"ג; מעטים המה כמוהו, אשר פעלו פעולה עזה על דורם בעודם בחיים; מעטים המה כמוהו, אשר השאירו לנו הון ועושר ספרותי, אשר רב ערכו גם מבית גם מחוץ, כלומר גם מצד תוכנו, גם מצד סגנונו המיוחד לו, ובייחוד מעטים היו בדורו בין בני אמנותו הרוחנית אנשים כמוהו, אשר עלתה בידם להרכיב את חכמת ישראל על חכמת העולם, גם מעטים היו אנשי הברזל ברוח כמוהו, אשר נשאו את דגלם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

שתי תקופות ביצירתו

יל"ג כתב: "“כשהייתי נער, בחור רואה חזיונות, הייתי ככל בני גילי ובני אומנָתי אומר דברי זמר שאינם לא מעלין ולא מורידין; וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל כי מגרעות לו סביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו הָחתלנו, ואז חלף רוח אחר, רוח נְכֵאה, וינשב בכנורי, ויצאו לי השירים בני התקופה השנייה". דבריו רומזים למדרש: "כשאדם נער - אומר דברי זמר, הגדיל - אומר משלות". תקופתו הראשונה מתאפיינת בשירה רומנטית על נושאים מקראיים, תקופתו השנייה בשירה ריאליסטית לוחמנית על ענייני ציבור. יל"ג תיאר את המעבר בין תקופתו הראשונה (אז שר תענוגים, אהבה וידידות, ניחומים תוחלת ועתידות, מבשר יום רצון, נחת וחופש) לשנייה (בה זעק חמס, הגיד לרועי העם פשעם ולמוריו חטאתם, והיה כמקונן - יביטו הנשוכים - אולי יירפא למו) בשירו "בעלות השחר". להלן תיאורו את תקופתו הראשונה:

בִּנְעוּרַי הִסְכַּנְתִּי לָקוּם מִשְנָתִי בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַשָחַר; אָז תָּקוּם עִמִי בַת-שִירִי תַּמָּתִי לֹבֶשֶת עֲדָנִים שַׂלְמַת בַּד צָחַר, תִּתְרַפֵּק עָלַי: נִתְרוֹעֲעָה נָשִירָה, נֶהְגֶה כַּיוֹנִים, הַכִּנוֹר נָעִירָה. וּבְטֶרֶם יָקוּם הַיְקוּם שַחֵר לַטֶּרֶף וִינַסֵר גַלְגַל חַמָּה בָרָקִיעַ אַרְעִיש מֵיתְרֵי נִבְלִי, אַרְעִיש לֹא אֶרֶף, וּזְמִיר עָרִיצִים בַמָּרוֹם אַשְמִיעַ; קוֹלוֹת אֱלהִים יִתְמַלְטוּ יַעֲלוּ רוֹמָה, וּכְרוּבִים יִנָשְאוּ וַחֲלוֹמוֹת אֶחֱלוֹמָה.

בתקופתו השנייה חיבר שירה ריאליסטית סאטירית, כמהפכן גמור שבא לפרוך מושגי-חיים של האומה הישראלית, שנקבעו בתוכה כמושכל ראשון במשך אלפי שנים. את מהפכנותו-תוכחתו הנוקבת עד תהום, בו-זמנית נחוצה אך גם מופרזת על המידה, נכון להבין בפרספקטיבה הבאה. יל"ג כיוצא בית המדרש הישן אהב את היהדות בת-אלפי שנה, ידע את כוחה של הדת הישראלית, ורצה בכל לבו בקיומה של האומה באופן נאה והגון. ביקורתו ותוכחתו נבעו מחרדה למראה המצב העלוב שבו נמצא "היכל התפארת" שבמשך אלפי שנים עמלו בוניו בו ועתה נשקפה לו סכנה של מפולת וחורבן. באותה מידה שהסתייג מקנאים דתיים שרחקו מדרך ארץ ודרך שלום לא ידעו, כן הסתייג ממתבוללים שהתרחקו ממורשתם היהודית ואחזו בהשכלה מדומה או פרוצה, אלא שאת מררתו שפך בעיקר על ההנהגה, שלתפיסתו הייתה עילת העילות של צרותיה של האומה בגלות: על רבנים ועל פרנסי הקהילה. כך כתב בשירו "בעלות השחר":

הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר; הֶרְאוּנִי הָרִשְׁעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ – מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר; וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָּׁפֵךְ מְרֵרָתִי, וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה שִׁירָתִי.

ובפואמה "בין שיני אריות" הוכיח בחריפות את המצב היהודי הגלותי-תלוש (שוכח שלא הרבנים גזרו גלות על ישראל, ושתקנותיהם נועדו לשמור על ייחוד ישראל בגלותו - זו נקודת תורפה בדעותיו, שעמדו עליה מבקריו):

הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים, הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת, לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת; וּבְכֵן נָס לֵחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ, חֲמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כֹּחֶךָ, אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ וּכְחָנוּט חַי לַדֹּרוֹת הִצִּיגוּךָ. הוֹרוּךָ לַעְלִים עַין מִן הַתְּבוּנָה – מַעְיַן כָּל מוֹעִיל, מִשְׂגָּב בִּימֵי קָרֶץ – לִיצוֹר עָמָל עַל חֹק, שָׁוְא עַל אֱמוּנָה וּלְהַקְשִׁיחַ לִבְּךָ מֵחַיֵּי אָרֶץ; אַךְ לֹא הוֹרוּךָ חֲרשֶׁת וּמַחֲשָׁבֶת בָּה יִכּוֹן עַם עָז, בָּהּ אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת, וַתִּמָּלֵא אַרְצְךָ דִּינִים וּסְיָגִים כִּמְצוּלָה אֵין מַיִם הַמְּלֵאָה דָגִים.

כתב יוסף חיים ברנר: 'לא רק את הדרך אשר השחיתה הדת על הארץ קיללה בת-שירתו הסאַרקאסטית-המרה של גורדון, כי אם גם את כל דרכי-החיים הגיטואיים, את הפרנסות היהודיות, את ה“פוליטיקה” המתועבת של מדברנא דאומתא (מנהיגי האומה)'.

שירת יל"ג עשירה וכוללת אפוס תנכ"י רומנטי, פואמות מקראיות, אגדות, שירי עלילה סאטירים, בלדות, שירי הגיון, משלים, מכתבים, קינות, משא חזיון, תרגומים של ביירון, שילר, שייקספיר, פושקין ולסינג; שירי אל-מקמא"ת, רפסודות, ועוד.

על יצירותיו, שנושאיהן תנ"כיים נימנות הפואמות האפיות (שירי עלילה מקורות ימים ראשונים): "אהבת דוד ומיכל", "דוד וברזלי", "אסנת בת פוטיפרע". יצירות פיוטיות רומנטיות אלו מהוות המשך לשירת ההשכלה המקראית של שלום הכהן, אברהם מאפו, אד"ם הכהן ומיכ"ל; וחוברו גם בהשפעת האידיאליזם הרומנטי הנשגב של שילר.

הפואמות ההיסטוריות "בין שיני אריות", "צדקיהו בבית הפקודות", ו"במצולות ים" הן קינות מתריסות על צער האומה בכל דורות גלותה.

בשנת 1854 חיבר את "הוי אח!", משא חזיון בארבעה מחזות, קינה לזכר ידידו, רע נעוריו, מיכ"ל; והוציאו לאור ברשות אביו בשנת 1876, במלאת חצי יובל לפטירתו.

בשנת 1859 פרסם יל"ג את ספרו "משלי יהודה", הכולל כמאה משלים, ברובם תרגומים ועיבודים של משלי איזופוס, פדרוס (Gaius Julius Phaedrus), לה פונטן, לסינג וקרילוב. כן פרסם ספר משלים בנוסף בשם "משלים קטנים לילדים גדולים" ברוח השקפת ההשכלה.

כתב שמואל ליב ציטרון: 'את רוב משליו לקח יל"ג מספרי הממשלים הלועזיים, אבל הוא השכיל לייהד אותם, עד כי יכלו להיחשב בצדק כעבריים מקוריים. שיחות החיות, העופות והצמחים, הנכנסות אל המשלים האלה, מלאות חיים, ורובן מצטיינות גם ברוח ההומור הבריא והעליז, הנסוך עליהן'. וכתב טשרניחובסקי: 'רק יל"ג הוא האחד, שאפילו משליו המתורגמים מקוריים, וכל המעלות שאנו מוצאים במשל המקורי, אנו מוצאים בגורדון... משליו של גורדון מצטיינים לא רק במקוריותם. גם פיוטיים הם עד מאד. חן פיוטי מיוחד שפוך על כולם'.

על שיריו הסאטירים הגדולים (שירי עלילה מקורות ימינו) נמנים "אשקא דריספק", "ושמחך בחגך", "קוצו של יוד", "שומרת יבם", ו-"שני יוסף בן שמעון". מהם "קוצו של יוד", פואמת העצב על האשה העברייה, נעשתה לפסגת יצירתו, וליצירתו הנקראת ביותר והנזכרת ביותר.

בשירו המפורסם "לְמִי אֲנִי עָמֵל?" הביע יל"ג את תסכולו הגדול מהעם, הדור הישן והדור החדש כאחד, המואסים בשירה ובשפה העברית .

בשנת 1866 התפרסם שירו "הָקִיצָה עַמִּי", שבו קרא ליהודים להשתלב בתוך החברה הכללית: ”עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ, / לָמָּה מִנֶּגֶּד לָהֶם תֵּלֶך אָתָּה?“. בייחוד זכתה לפרסום שורה מתוך השיר: ”הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ“.

במשך כעשר שנים פרסם יל"ג סדרת פיליטונים בעיתון "המליץ" בשם: "צלוחית של פלייטון". הפיליטונים היו בעלי אופי חידתי ומשעשע ועסקו בנושאים קלילים ורציניים גם יחד. וכך הציג יל"ג את המדור:

”צלוחית של פלייטון העמדנו לנו על יד שולחן המערכת. בה נלקט מעת לעת ומפּקידה לפקידה מכל הבא לידנו, את כל הדבר הקל הצף על פני ים החיים, בין שיהיה חלזון וכרוּם ימא או שחלת ואלמוּגים ובין שיהיה חלבּנה ומלח סדומית וירוֹקה שעל פני המים. אשרינו אם ירבּו הבסמין וימַלאו צלוחיתנו צרי ודבש נכאת ולוֹט; ואוי לנו מפני הבוּרסקין אם יגדל באשם ותעל צחנתם...“

יל"ג הרבה לכתוב מאמרים וסיפורים. בשנתו האחרונה חיבר את ספר זיכרונותיו "על נהר כבר".

אגרותיו הרבות של יל"ג נחשבות פנינה ספרותית. להלן ערכן לפי יעקב פיכמן:

מֵחֹם קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מַלְכַּת רָקִיעַ נִבְקְעָה כּוֹס שׁוֹשָׁן, הִתְפַּתַּח גָּבִיעַ, וַתֵּצֵא שׁוֹשָׁנָּה רַכָּה וִיפַת תֹּאַר כִּיפִי יַעְלַת חֵן בִּצְפִירַת הַנֹּעַר, כִּיקַר אֹדֶם שַׁחַר בָּאָבִיב לָטֹהַר. וַיְהִי כִּי נִפְקְחוּ עַפְעַפֵּי עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אֶל נֹכַח פָּנֶיהָ – הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לַפִּיד אֱלוֹהַּ, הוּא הַנִּצָב עַל כָּל כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם, וַתֵּדַע כִּי מִיָּדוֹ לָהּ קַרְנַיִם, כִּי הוּא הוּא הַמַּשְׁפִּיעַ מִגָּבוֹהַּ עָלֶיהָ כָּל חֵן, כָּל עֶדְנָה וָנָחַת, וּבְלֵב נֵחָם וּבְנֶפֶשׁ מִתְלַקַּחַת אֶת שׂפְתוֹתיהָ הַחֲמֻדוֹת הֵנִיעָה וּלְאִישׁ חַסְדָּהּ תּוֹדַת לִבָּהּ הִבִּיעָה. וַתַּעֲבֹר צִפּוֹר-קַיִץ עַל פָּנֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת הַשּׁוֹשַנָּה מִתְפַּלֶּלֶת, וַתִּצְחַק לָהּ וַתִּקְרָא אֵלֶיהָ: "הוֹי שׁוֹשַׁנָּה טוֹבַת-חֵן אַךְ אִוֶּלֶת! עַל מִי תַבִּיעִי רוּחֵךְ, לִבֵּך נָא שִׁיתִי עַל מִי תָּשִׂיחִי וּדְבָרֵךְ תַּשְׁחִיתִי, הֲיִשְׁמַע שֶׁמֶשׁ שִׂיחֵךְ מִגָּבוֹהַּ? הַהוּא יִשַּׁח יִשְׁפַּל מִמְּרוֹמֵי שֶׁבֶת לָתֵת כַּיּוֹם הַזֶה אֹזֶן קַשֶּׁבֶת קוֹל פֶּרַח אֻמְלָל מֵאֶרֶץ לִשְׁמוֹעַ?" וּמַה-לִּי וָלוֹ? – הִיא לַעֲנוֹת מִהֵרָה – יִשְׁמַע אוֹ יֶחְדַּל, אֲנִי לֹא אַחֲרִישָׁה; ירְצֶה אוֹ יִמְאַס, תּוֹדָתִי אַגִּישָׁה; כִּי הֱצִיקַתְנִי רוּחִי עַל כֵּן אֲדַבֵּרָה! "אַל, בִּתִּי! – עָנָה שֶׁמֶשׁ מִגָּבְהֵי עֲרָפֶל – שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלֵךְ מִכְּנַף אֶרֶץ הַשָּׁפֶל, שִׁמְעִי וּדְעִי כִּי הַגְּדוֹלִים בֶּחָלֶד לֹא יִבְזוּ כָּל שָׁפָל, נַעַר אוֹ יָלֶד; כִּי לֹא בִגְדֹל לֶב-אִישׁ גָּדוֹל הִנֵּהוּ – גַּאֲוָתוֹ תַּשְׁפִּילֶנוּ, עַנְוָתוֹ תַּרְבֵּהוּ".

ענוותנותו

בצעירותו של יל"ג, עדיין היה מקובל שמשורר נדרש לקבל סמיכה ממשוררים של הדור הקודם. בחוגי המשכילים שבדורו, המשורר אד"ם הכהן נחשב לכהן הגדול של השפה העברית. יל"ג העריצו, ובגיל עשרים ושבע חיבר את שירו האפי "אהבת דוד ומיכל" כמנחת ביכורים לאד"ם הכהן. בהקדמת השיר כתב לו: צוף מציתי משיריך קראתי / ובדבשם רקחתי לי רקח, / ובתפשי בעט ועודני עלם / אתה היית לי סמל וצלם.

משהתבגר למד להיות המחבר והקורא והמבקר של יצירתו. וכשאין מבינים בשיר ומשכילים על דבר עמו, נהג לפי העצה הבאה שלימדו אברהם מאפו: (יל"ג, אגרת מאה שלושים וחמש):

העיד על ענוותנותו של יל"ג עורך "השחר":

בכל העת אשר שלח אלי את שיריו אשר היו תמיד כזר תפארת ל"השחר", לא השמיע דבריו כחוק וכמצוה, ומעולם לא עלה על דעתו לאמר: 'אין לשנות בדברי אף בקוצו של יו"ד', ותהי להפך, כי קיבל באהבה וברצון את כל אשר השמעתיו לפעמים לשנות דבר, ולא רק כי לא עמד על דעתו, כי אם גם ברכני בגלל הדבר הזה, ואף עוד זאת כי לפעמים העירני הוא בעצמו לתקן איזה חרוז, אשר לא ישר בעיניו אם כי מודעת זאת, כי טובים ספקות שלו מוודאות של אחרים, וכן בכל דרכיו ודבריו על אודות נפשו, הוא בכל עת עניו מאד, לא יען כי לא ידע ערך נפשו, כי אם להפך - הוא ידע את ערכה.

מקומו בהתפתחות הספרות העברית החדשה

ספרות ההשכלה היא חוליה בשרשרת הספרות העברית לדורותיה, המחברת בין שירת הרמח"ל לשירת חיבת ציון ולספרות העברית החדשה. יל"ג, כמחזיק בהשקפת תנועת ההשכלה בדור האחרון של המשכילים, לכאורה קרוב יותר לקודמיו מאשר לדורות הבאים. אלא שבפועל, התעסקותו הרבה בבעיות חיי השעה של דורו פרצה את הדרך לספרות הריאליסטית של מנדלי מוכר ספרים, האמן הגדול של הספרות העברית החדשה; והרחיקה את יצירתו מפסגת ספרות ההשכלה - "אהבת ציון" של אברהם מאפו.

לדעת יוסף חיים ברנר, גדול כוח הקפיצה של יל"ג מאד"ם מאשר זה של ביאליק מיל"ג. כלומר, שירת יל"ג קרובה יותר ברוחה לשירה העברית החדשה מאשר לשירת ההשכלה.

כתב יעקב שטיינברג: "הטוב שבפייטנים הוא תמיד אחרון לזמנים וראשון לתקופה. כזה היה גם יל"ג. הוא הקים בתי-שיר עתיקי-חזית מבחוץ וטובי-מראה מבפנים; לשונו יש בה ממשמעות המסורת ומטעם הלוי של צרופים; תיאורו הוא רצוף, כדרך אד"ם ומיכ"ל. אבל מדברו שקול כמטבע חדשה שאין בה פגם; ואחרון אחרון - רעיונו של הפיוט, הוא על פי רוב מגולה ומפורש יותר מדי, כמנהג זקנים, אבל לעומת זה גם מאוייו הפיוטיים הם מפורשים, כדרך טבעו של יוצר חדש... נפשו, על כל תכונותיה, היא כלי שיט כבד אשר ינהגהו רב-חובל עז וטוב. יל"ג, האיש המתון והאמיץ, חדר על נקלה לחביונה של תקופה חדשה, משום שתקופה זו הייתה קרובה לבוא."

כתב חיים נחמן ביאליק: "עם הטנדנציוזיות הגלויה שברוב פואימותיו מן הסוג האמור (הריאליסטי) – יש בה בכל זאת גם יסוד ציורי-אמנותי חשוב, יסוד נִיכר שאינו בטל, וששמש התחלה ומעבר לספרות ציורית ואמנותית נקיה. ראיתו עדין ראית חוץ ומצומצמת, מפרד"ס החיים אין עינו תופסת אלא את הפשט הפשוט, ופעמים הגס, בלבד, אבל גם זו שמה ראיה."

אהבת דוד ומיכל

לאחר שבנערותו החל לחבר אפוס הרואי על מלחמות דוד בפלשתים בעקבות האפוסים של טאסו ואריוסטו, בגיל עשרים ושבע יל"ג הוציא לאור את האפוס הרומנטי, או הפואמה הרומנטית, "אהבת דוד ומיכל" בהשפעת שירת מיכ"ל ושילר. האפוס מורכב משנים-עשר שירים, מעוטר במזמורי תהלים, ועוסק במאורעות שבספר שמואל מנקודת המבט של אהבת דוד ומיכל שאצבע א-להים נתנה בלבם למען עשות את כל הגדולות הכתובות בספר השמיים. ביחס לאפוסים העבריים שקדמו לו, התוכן מקורי יותר, ויש שיפור בסגנון הבהיר והמצומצם, אלא שדרשות-מוסר דידקטיות והתפלספויות מופשטות, בנוסח אד"ם הכהן, מכבידות על הקריאה. ניכרת גם עדיין השפעת האפוסים האיטלקים בצורה הקבועה של בתי השירים, וברעיון שדוד הרחיק מאוהלו את מיכל העקרה מתוך החובה לארצו ולעמו. יוסף קלוזנר שיבח את הפואמה בצניעות פיוטית ובחגיגיות נעלה שיש בה.

אף על פי שהפואמה נתקבלה בתרועת ששון אצל משכילי הדור, יל"ג החשיבה בבגרותו כ"מעשה נערות". כתב יעקב פיכמן: " שירה זו היא בת זמנה כל כך, שאי אפשר שלא לצרף אותה אל יצירת התקופה. לעומת זה. - ליצירת גורדון עצמו כמעט שאינה מצטרפת. כל מה שיצר המשורר בתקופות הבאות היה, בצורתו ובתכנו, כנגד יצירת-נוער זו".

אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע

השיר הרומנטי האפי "אסנת בת פוטיפרע" מיוסד על אגדת חז"ל שפוטיפר הוא פוטיפרע (מסכת סוטה י"ג, מדרש בראשית רבה פרשה פ"ט), ומתאר את קורות יוסף מעת הימכרו כעבד במצרים ועד עלייתו לגדולה. במרכזו אהבתם התמימה של יוסף ואסנת, וכנגדה התאווה הנואשת של זוליכה אשת פוטיפר. השיר מתאפיין ברוח שירית מיוחדת, בבינת אמן לבחור היטב מה להבליט ומה להבליע, בתיאורים ובשיחות מצומצמים הקולעים לעולמם הפנימי של הדמויות, בתמונות ססגוניות; ומשובץ במילים עבריות שמקורן מלשון גיפטית.

השיר בנוי מתשעה פרקים:

שָׁם יֶחֱזֶה מוֹצָאֵי עֶרֶב וָבֹקֶר, שֶׁמֶשׁ כִּי תָבוֹא כִּי תָשׁוּב תּוֹפִיעַ, וּצְבָא כּוֹכָבִים וִירָחִים אֵין חֵקֶר – אִישׁ אִישׁ מִבְּלִי אֹמֶר הוֹד אֵל יַבִּיעַ. וּלְבָבוֹ יָבִין כִּי יֵשׁ דַּעַת שָׁמָּה… כִּי יֵשׁ בֵּית מִקְלָט לַנֶּפֶשׁ וָרוּחַ, וּבְלֵב בָּטוּחַ וּבְנֶפֶשׁ נֻחָמָה יִרְאֶה צִלּוֹ נָס, יוֹם חַיָּיו יָפוּחַ. עַל הַכִּכָּר חוּצָה רַגְלוֹ דָרָכָה וּבְיִפְעַת הָעֶרֶב תָּלַן הָעָיִן, סֻכָּתוֹ יַחַז לִמְעוֹן פָּז נֶהְפָּכָה וּגְדוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל כּוֹס מָלֵא יָיִן. וּכְגַן עֵדֶן תֵּבֵל כֻּלָּהּ הָיָתָה וּכְמַלְאֲכֵי שָׁלוֹם הָרוּחוֹת יָפִיחוּ; כָּל חֶמְדַּת שָׁמַיִם אַרְצָה נָחָתָה, וּנְעִימוֹת נֵצַח כִּנְחָלִים יָגִיחוּ. "הֲלֹא טוֹב טוֹב חֶלְקִי מֵעֲשִׁירֵי קָרֶת הַמְּפַחֲדִים לִרְגָעִים פֶּן יֶאֱתֵם קָרֶץ?! שֶׁקֶר הַכָּבוֹד, הֶבֶל הַתִּפְאָרֶת, אַךְ לֵב לֹא–רַגָּז חֶלְקֵנוּ בָּאָרֶץ!"

כתב יוסף חיים ברנר: " השיר הסיפורי רב-הערך הזה, שתכנו ידוע, חי כולו בשפתו הנפלאה, השוטפת, בציוריו הבולטים, הנאמנים, בפרקיו הקצרים המחוטבים, בו כבר למד גורדון הרבה גם אל דרכי משוררי-אירופה היותר מתוקנים. דעתו וידיעותיו מרובות והמכחול שבידו יינטה על הבד לכל אשר יחפוץ ובבטיחות מיוחדה".

דָּוִד וּבַרְזִלַּי

האידיליה "דוד וברזלי", שנכתבה בהפסקות גדולות בשנים תרי"א-תרי"ז, מפגישה שני רעים בערוב יומם: דוד מלך ישראל וברזלי רועה הצאן. השיר בנוי משני חלקים. החלק הראשון פותח בתיאור חינני של אשדות הירדן וסביבתו לעת ערב, משם עובר לתיאור סוכה בודדת בינות לסבכים כנגד נחל יבוק בואכה מחניים, בתוכה נח ברזלי, איש זקן הדור, רועה צאן מנוער, שבחל בארמונות הקריות ובהיכלי עונג. החלק הראשון נחתם בתיאור נפלא של השפעת מראות הטבע בהם חוזה ברזלי על נפשו וצלילות דעתו. החלק השני פותח בדוד שבורח מפני אבשלום להסתתר בבית ברזלי. ברזלי מכלכל את המלך, ולאחר שדוד מתבשר שעבדיו הכניעו את הקושרים, הוא מבקש מחברו להצטרף עמו לירושלים, לחלוק עמו כל כבוד ועונג, ולחקוק עמו יחד חוקים צדיקים. ברזלי מסרב להצעתו, באומרו כי כבר זקן וטוב לו מסכנות ומנוחה רגע מאוצרות עם צרות מכל עבר. דוד לא עונהו ביודעו כי צדקו דבריו. המשורר חותם את השיר במוסר השכל: "כי יתרון לאיכר עבד שדהו מנסיכי אדם מעשירי קרת".

הנושא של יתרון חיי הרועים הפשוטים הצנועים והשוקטים על חיי הקרת הרועשים והעשירים, היה חביב על משוררים משנים קדמוניות. בישראל, קודם ליל"ג, עסקו בו הרמח"ל במחזותיו, שלום הכהן במחזה "עמל ותרצה", יוסף האפרתי במחזה "מלוכת שאול", ואברהם מאפו ברומן "אהבת ציון". ביחס לקודמיו יש בשירו של יל"ג תוספת פשטות, ושל ריכוז בביטוי, ושל רוך בניגון. אף על פי שיל"ג לא היה משורר טבע, יש בשירו ציורי טבע נאים, ונסוכה עליו מעין שלווה עליונה, כאילו חיברו רועה-צאן ישר-לבב ושבע ימים. לדעת יוסף קלוזנר, יל"ג הגיע ביצירתו זו לידי שלמות גמורה.

כתב יעקב פיכמן: "שוב נוספה לשירת התקופה אידיליה, אשר מתוכה עולה קצב-השקט של נוף-שדה, של געגועי הדור על הטבע שהלכו הלוך וחזוק. יצירת נוער היא עם איזו צלילות שאינה שכיחה בנוער. משהו מוגבל בתוכנו, אך שלם בבניינו. מחוץ לחזיונות מאפו היא כמעט היחידה בתקופה בחמדת סגנונה ובתום מיליה וציוריה. יצירה טפוסית כל כך לתקופת ההשכלה, ועם זה - כמה היא, בכל סגנונה, טפוסית גם ליל"ג העולה! שירת קדומים מובהקת: תום נעורים בה וחכמת זקנים".

בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת

האגדה הסאטירית החריפה "בין שני אריות" מתארת בפאתוס את חורבן ירושלים על ידי רומא, תוך קובלנה לאלוהי האומה שהסתיר פניו ממנה, ולמוריה ומדריכיה שהקשיחו את לב העם מחיי ארץ ולא הכינוהו לערוך מלחמה. גיבורי השיר האוהבים שמעון ומרתה נשבים על ידי הרומאים, מרתה העדינה נמכרת כאמה למטרונה רומאית, ושמעון נאלץ להילחם באריה כגלדיאטור בזירה הרומאית. שמעון מסמל את הגבורה היהודית הקדומה, מרתה את האמונה, והאריה את רומא. קריאתו של שמעון לאלוהי שמשון, שיהיה בעזרו, לא נענית, והוא מרוטש על ידי האריה. למראהו מתבוסס בדמו בין שיני אריות, יוצאת נפשה של מרתה.

כתב יעקב פיכמן: "כל חלקיה הבודדים של פואימה זו, הליריים והאפיים, משתפכים ומתלכדים לשירה דרמטית נשגבת אחת, למחאה כבירת-כוח כנגד אבדן הגבורה והתפארת, כנגד כל הפטליות העיוורת שבחיים ובהיסטוריה". וכתב יוסף חיים ברנר על "בין שני אריות" ועל "במצולות ים": "הנה שתי הפואימות ההיסטוריות הללו, העולות מעמקי נפש-המשורר, חרותות כולן כמו בציפורן-שמיר. הצווחה הישראלית שבהן, הפאתוס הנבואי, התמונות המלאות חיים ואמת, הסארקאסמוס הבוטה כמדקרות-חרב, ההטחה כלפי שמיא, שבספרותנו החדשה כמעט לא נשמעה כמותה עד גורדון, כל אלה עושים את שתי היצירות הללו, שלא יימחו מעל לב השירה העברית כל עוד נשמה באפה, ללאומיות-עליונות, ולכן גם לעולמיות-נצחיות, לאוניברסליות."

"אָתָא, בִּתִּי, אָתָא יוֹם הַמָּר, יוֹם קִצֵּנוּ, אֱלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו, לֹא יֹאבֶה חַלְּצֵנוּ; אָבַדְנוּ אָבָדְנוּ, אֵין לָנוּ מָנוֹס בִּלְתִּי אִם בִּמְצוּלוֹת הַיָּם אוֹקְיָנוֹס; אָבִיךְ מֵת בָּאֵשׁ וַאֲנַחְנוּ בִּמָּיִם – דֶּרֶךְ אֶחָד הוּא אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמָיִם". – "לָמוּת הֵן נָכוֹן לִבִּי! אֵינֶנִּי חוֹשֶׁבֶת רֶגַע לִבְחֹר בֵּין הַקָּלוֹן וּבֵין הַמָּוֶת; אַךְ הַגִּידִי לִי, אִמִּי, עַל מָה אֵל יִרְדְּפֵנוּ? מָה אָוֶן פָּעַלְנוּ וּבְאֵיבָה יֶהְדֳּפֵנוּ? מַדּוּעַ מִכָּל הָעַמִּים בָּחַר רַק בָּנוּ מַטָּרָה אֶל חִצָּיו וּלְמִפְגָּע לוֹ שָׂמָנוּ? דַּם יִשְׂרָאֵל יִשָּׁפֶךְ בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ אֵין דֹּרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ, אֵין עוֹמֵד בַּפָּרֶץ!" – "אַל נָא, בַּת-אוֹנִי, אַל נָשִׂים תִּפְלָה לֵאלֹהַּ, הוּא יֵדַע שַׁדּוּן, הוּא שׁוֹפֵט גָּבֹהַּ; אַמְּצִי לִבֵּךְ, הִתְאוֹשְׁשִׁי, הַשְׁבִּיתִי נֶהִי, עוֹד רֶגָע אֶחָד נַעַל גַּן עֲדָנִים, שָׁם נִרְאֶה אֶת אָבִיךְ פָּנִים אֶל פָּנִים". – "לֹא רַךְ לִבִּי, אִמִּי, אֵין חַיִּים בִּרְצוֹנִי! מַחֲנַק תִּבְחַר נַפְשִׁי, מָוֶת מִקְּלוֹנִי – מִזְּרֹעוֹת אִישׁ חֲמָסִים אַף אֻמְנָם אֵין מָנוֹס רַק לִזְרֹעוֹת הַשֶּׁטֶף לִתְהֹמוֹת אוֹקְיָנוֹס; טוֹב לִי כִּי אָמוּת וּכְבוֹדִי לֹא חִלָּלְתִּי וּכְבַת יִפְתָּח בְּמוּתִי אֶת עַמִּי הִצַּלְתִּי!" -

אם בפואמה "בין שני אריות" הסיפור מאולץ-משהו כרישום של השקפת המשורר, הרי שבפואמה "במצולות ים" הסיפור שיר אמיתי המביע את קינת האומה בעומק גלותה. השיר פותח בתיאור מלא פאתוס של גירוש יהדות ספרד. אזי, מסופר על אניה השטה על פני הים התיכון, ובה המון יהודים מגורשים ונודדים, הנוסעים לבקש להם ארץ חדשה. ביניהם שתי נשים אבלות: אשת הרב מטורטונה, אבו שעם, שנשרף באש על ידי האינקוויזיציה, ובתה פנינה, נערה יפה וחכמה. רב החובל חושק בנערה ושולח את אחד המלחים להגיד לה, שאם לא תיאות להיות לו לסוכנת, יוריד את כל הגולים לאי שומם, שם ימותו ברעב. הנערה העברייה עונה לו, כי אם יביא את אחיה לחוף בטוח, אז תעשה כל אשר נפשו דורשת. רב החובל מביא את הנוסעים לחוף מבטחים, ולבו מלא תקווה שתאוותו תתמלא. בלילה פנינה ואמה מנדבות את נפשן כקרבן ומחליקות ממכסה הספינה המיימה. הפואמה נחתמת בקובלנה מרה של המשורר על "שופט תבל" המסתתר "בחושך סתרו" ואינו שם לב לדמעות העשוקים.

לדעת ראובן בריינין, השיר "במצולות ים" הוא היותר מצוין בין כל שירי יל"ג במה שנוגע לאופן ההרצאה הסיפורית, לשלימות התמונה בכלל ולעיבוד החלקים בפרט, וככל יצירת אמנות אמיתית, הפואימה הזו בבחינת חי הנושא את עצמו. כתב יוסף קלוזנר: "כמה הדרת קודש יש בקובלנה איובית זו! כמה מן הנשגב - בתרעומת, כמה אמונה - בכפירה!". וכתב יעקב פיכמן: "הרגע האחרון הגדול, עת האם ובתה בוחרות במוות מחרפת-חיים, מזהיר בהוד שירה עמוקה, בשיחת השקט של שתי הנשים האומללות יש מדממת-הים, הפרוש לפניהן, אילם ומלא סוד נצח. התפילה הקצרה, שבהן נפרדות האם ובתה מן החיים, בהפקידן את נפשן בידי אלוהים אשר לא ריחם אותן, מלאה העוז המרוכז, שנצטמצם בתפילות-עם עתיקות ימים".

צִדְקֻיָּהוּ בְבֵית הַפְּקֻדֹּת

בסאטירה הזועמת "צדקיהו בבית הפקודות" יל"ג הגיע לפסגת כוחו. הפואמה מונולוג ארוך, מלא יגון-עולם וייאוש-עולם, של המלך צדקיהו בבית מאסרו. היא יוסדה בשנת תרל"ט, כאשר יל"ג היה במאסר לאחר שהלשינו עליו לפני הרשות וטפלו עליו עלילת-שווא, ואף איש לא עמד לימינו, למעט בנו וחתנו. בפואמה צדקיהו מלמד סנגוריה על המלכות כנגד הנבואה, עושה חשבון היסטורי ארוך של מחלוקת מלכות דארעא עם מלכות דרקיעא, ורב עם אלו אשר ויתרו על המדינה, החירות וכבוד האומה כדי לקיים את תורתה. כך הסביר יל"ג את שירו:

וכך טענתו הכללית בשיר:

אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אַחֲרשׁ, לֹא אָדוֹשׁ, כִּי בֶּן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ, וּבְכֵן לֹא יִשָּׁמַע קוֹל עוֹשֵׂי בַמְּלָאכָה, כִּי קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵּל וּבְרָכָה, וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהֲקוֹת נְבִיאִים פּשְׁטִים עֲרֻמִּים הֹזִים וּמַבִּיעִים, רֹדְפֵי קָדִים, רֹעֵי רוּחַ וּנְשִׂיאִים. הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם? כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם? מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם? גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה, חָרֹב יֶחֱרַב וִיהִי לִמְעִי מַפָּלָה… לֹא אֵדַע בַּמָּה מִשְּׁנֵי אֵלֶּה בָּחַרְתָּ, אַתָּה הָאֵל עֵת עַם זוּ לָךְ יָצַרְתָּ, אִם יְצַרְתּוֹ לְגוֹי קָדוֹשׁ מַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ – לָמָּה צִוִּיתָ לָשׂוּם עָלָיו מֶלֶךְ? הַאֵין דַּי בַּכֹּהֲנִים סוֹבְבֵי הַגְּרָנוֹת לֶאֱסוֹף הַתְּרוּמוֹת וּלְקָבְצָה מַתָּנוֹת? הֵם יֹאבוּ הִתְרַפֵּס, יַחְפְּצוּ הֵעָנוֹת, הֵמָּה יָשִׂימוּ כָּלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ, הֵמָּה יִשְׁמְרוּ מֵחַלֵּל שַׁבְּתוֹתֶיךָ, וְאִם מֶמְשֶׁלֶת מְלָכִים לְעַמְּךָ יָאָבְתָּ, לָמָּה אַלּוּפִים לְרֹאשָׁם הִרְכָּבְתָּ? הֲכָזֶה יִהְיֶה מֶלֶךְ תִּבְחָרֵהוּ אִישׁ עַנּוֹת כָּל בֶּן-נָבִיא נַפְשֵׁהוּ וּכְמַטֶּה בּוּל עֵץ עַל יַחְפֹּץ יַטֵּהוּ?

הפואמה "צדקיהו בבית הפקודות" לא נכתבה על ידי משורר אפיקורוס, כפי שסברו בזמנו אנשים שטחיים, אלא על ידי משורר המתגלה בה כאיש מדינה ומחשבה הרואה למרחוק. היא כבר טומנת בחובה, מבלי שידע זאת המשורר, את ניצני שירת התחייה של בניין האומה ושובה לאיתנותה. כתב יעקב פיכמן: '"צדקיהו בבית הפקודות" היא מעין צוואה של תקופה לתקופה. זה היה ביטוי היותר מרוכז של נפש המשורר ורעיון חייו. את הדה העז נשמע אחר-כך בכל שירתנו הצעירה. היא הפרתה גם את הפובליציסטיקה החדשה שלנו, זו שהכריזה מלחמת-עולם על חלומות בטלים, הצומחים על קרקע של בטלה ושפלות-ידים. זהו אולי הרכוש היקר ביותר שהנחילו ימי-ההשכלה את תקופתנו.'

קוצו של יוד

"קוצו של יוד" פורסם לראשונה בשנת 1876. יל"ג מנציח בשיר את מאבקו בנוקדנות טרגית של רבנים "גאונים" (יל"ג ככל הנראה נטר איבה שלא בצדק לרב גדול בתורה בן דורו, ותיאר אותו כרב שלילי, תיאור שלא הלם לא את הרב ולא את דרכו. כתב בזמנו ברנר: "ר' ופסי הכוזרי-האכזרי מ”קוצו של יוד" איננו, בתור אדם, כפי שאנו יודעים, הטיפוס של רב ישראל ליטאי, אף כי בוודאי היו וישנם בין כוהני-הדת שלנו גם הרבה גרועים מזה". מכל מקום, מטרתו של יל"ג בחיבור הסאטירה הייתה כללית), שבגלל אות יו"ד אחת חסרה בגט (הלל ולא הילל בכתיב מלא), פסל את הגט, מנע את אושרה של אישה עברייה, והותירה עגונה. יל"ג חיבר את השיר כצורך שעה להועיל לרוחם של עניי העם, להראות את עליבות החיים של האשה העברייה ואת אבירות-לבם של רבנים, ועל מנת להציל לעתיד לבוא אשה אחת מישראל לבל תכרת לצמיתות ע“י חסרון ידיעת הפוסקים בדקדוק ובתנ”ך (יל"ג, אגרת מאה ושמונה עשרה). במהלך הדורות השיר הפך לסמל של הביקורת בכפייה הדתית, ומילות הפתיחה של הפואמה: "אישה עברייה, מי ידע חייך?" שגורות עד היום גם כביטוי למאבק לשחרור האישה מכבלים חברתיים ודתיים שהוטלו עליה. "כאן נוסדה החילוניות היהודית" טוען אריאל הירשפלד.

כתב יעקב פיכמן על "קוצו של יוד": "עליה ישען כל קורא עברי מן הימים ההם בהגינו על גורדון, בהגינו על תקופתו - עליה גאוותו. אין זאת כי אם משום שבשירה זו מצאה ניב לה, לא רק המלחמה ברבנים המחמירים בלבד, כי אם גורלה של האשה העבריה. - בגורל האשה המשועבדת נרמזה כל הרוח הירודה שבאהלי ישראל פנימה".

פייטן ולוחם

יל"ג היה גדול משוררי ההשכלה. כאיש-אמת הביע את דעותיו בעוז ובתקיפות; עסק בנושאים כלליים ללא פניות, נלחם את מלחמתם של העשוקים, מתאר את מצוקתם בפאתוס רב. בשלילת הגלות, מתוך הכרה פנימית של רוח הלאום הישראלי הקדום ושל חשיבות המאור הכלל-אנושי, שימש ככוח דוחף לתנועה ציבורית ומבלי דעת סלל את דרכה של הציונות. בראיה ודאגה לגורלה של האומה וברצון בתיקונה, כמו גם בפאתוס הפיוטי ובצורה השירית המשוכללת, השפעתו ניכרת במיוחד על שירת ביאליק, שהעריצו וראה בו את רבו ומורו כל ימיו. הרושם העז של שירתו הלוחמנית של יל"ג כמעט השכיח את שירתו הפיוטית מעשה ידי אמן. כישרונו הגדול של יל"ג לא היה בחיבור שירה לירית או דידקטית או סאטירית (אם- כי משליו פיוטיים, הסאטירות שלו חריפות, וחלק משיריו הליריים מקוריים), אלא בחיבור פואמות אפיות, כשרון בו עלה על קודמיו ועל עוקביו, ובא לידי ביטוי, לדוגמה, בפשטות של האידיליה "דוד וברזלי", בצלילות הביטוי ובציורים הנאים של "אסנת בת פוטיפרע", בעוז האפי ובאחדות ציור ודיבור של "בין שיני אריות". שירי העלילה של יל"ג השפיעו על האידיליות של טשרניחובסקי.

כדוגמה להשפעת שירת יל"ג על הספרות העברית שבדורו, להלן דברים שכתב זלמן אפשטיין על התפעלותו משירת יל"ג (על אף תכנים של חלק משיריו שהתנגדו להלך דעותיו):

הספרות העברית באותו זמן הייתה בכלל עלובה מאד והתרגלתי, תחת השפעת הספרות הרוסית, להביט עליה מגבוה. ולכן בבוא לידי בבת-אחת כרכי השירים מרובי הכמות והאיכות של יל"ג – נשארתי משתומם וכמו לא האמנתי למראה עיני. משורר כזה ממדרגה ראשונה יש בתוכנו – ואנכי לא ידעתי. קראתי ושניתי ושלשתי וכל מה שהוספתי לקרוא לא מלאו עיני מראות ואוזני משמוע וכולי כמו טבעתי בים המצולה של הפיוט השופע בחסד עליון וקונה את הלבבות לדבקה בו. הלכתי שבי לפני נוגה הברק של עשירות השפה, של הניבים המזהירים והמקסימים בדקותם, בחנם, בשזירתם ובגווניהם הצבעוניים, בליל מזרח ומערב גם יחד.

כתב ישראל חיים טביוב: "סגנונו מלא חיים, רוך ונעימות, רגש והתפעלות, במידה שאיננה מצויה בשום סופר ומשורר מבני דורו. - יל"ג היה אומן גדול לצייר ציורים וטיפוסים מכל המינים: בתארו תמונות מעציבות, יזדעזע לבנו עד היסוד - ובתארו תמונות נלעגות, לא נוכל להתאפק מצחוק בכל פה... שירי יל"ג מצוינים בדייקנותם ובצמצומם: בשתים, שלוש מלים נכונות יתאר לנו המשורר יל"ג עולם מלא, יחשוף לנו מסתרי נפש רמה או שפלה".

מאידך, הסופרים יהודה ליב לבנדה ומנשה מרגלית סברו שיל"ג בעל סגנון מצוין, אך כמשורר לא הגיע אפילו לקרסוליו של המשורר הרוסי נקראסוב, כי לדעתם יצירות יל"ג הצטמצמו בעוגה הצרה של "מעיכת רבנים כפשפשים", בראיית הרבנות כעילת כל העילות של פגעיה וצרותיה של האומה הישראלית בגלות; בעוד הפייטן הרוסי הסתכל לתוך תוכם של חיי עמו, צופה ומביט לעמקי נשמתו, והיה תנים לענותו. בכל זאת, לבנדה היה קורא בחיבה יתירה את שירי יל"ג, ידע בעל-פה קטעים משיריו, והיה מיודד עמו.

כתב שמואל ליב ציטרון: 'אם עכשיו נראה תוכנה של תנועה זו (תנועת ההשכלה) קטן ופעוט בעינינו מנקודת-ההשקפה של האידיאַלים הגדולים, ששלטו באותו זמן בחוגי טובי המשכילים הרוּסים, אין זה אלא רק מפני “שתנאי החיים היהוּדים בעת ההיא היו קטנונים וצרים ביותר, מפני שמדרגת הצבוריות היהוּדית הייתה אז פעוטה, אפסית. ואולם במה שנוגע לעצם הופעתה של התנועה ההיא – אין כל ספק, שהיה זה סימן נִיכָּר לאיזו התחדשות והתעוררות חברתית עברית".

כתב יעקב פיכמן: "יל"ג אינו רק סופר ומשורר שהרים בכח עצמו תקופה שלמה מאשפתות. הוא אחד משליחי האומה, שבהם שב ומתחדש פעם בעשרה דורות לא רק כח יצירתה, כי אם גם רצונה לקום, להתנער מעפרה, לחדש את כבודה... בכל דרש תיקונים, סדרים, הבראה. הוא לא היה בהול ולא היה נוח לקפיצות. צעדו היה כבד. ואיש ההרס לא היה. אך בכל אשר הסתובבה רוחו, שבה תמיד אל נקודת המוצא: אל ההכרה, שהיהדות צריכה תיקון, שחיינו צריכים תיקון; שאין לקדש פראות בכל צורה שהיא, גם כשהיא לאומית - שאין לקבל מרות שום קלקלה רק משום שנתקדשה בקדושה של דורות".

יל"ג היה ראש המדברים של תנועת ההשכלה, בני דורו המשכילים העריצוהו, כינוהו "מלך המשוררים", ואמרו עליו: "מיהודה (הלוי) ועד יהודה (גורדון) לא קם כיהודה". בדור הבא המרכז הספרותי העברי עבר בהדרגה מווילנה ומאודסה לוורשה, משוררים חיברו בעיקר שירה לירית, ושירה לירית הייתה לאמת המידה שמבקרים העריכו שירה לפיה. לפיכך, לאחר שבשנת תרנ"ז (1897) מבקר הספרות ראובן בריינין קבע: "יל"ג הוא דברן, בעל לשון, מליץ, סופר נעלה, אשר למד ושנה הרבה, אבל איננו משורר", כלומר חסר רוח שיר לירית אמיתית (אם כי שיבח את שירי העלילה של יל"ג וכתב ש-״במצולות ים" אחת הפואמות היותר מצוינות בספרות העברית החדשה), אף על פי שבתחילה דבריו נחשבו כמעט כחילול הקודש, לא עברו אלא שנים ספורות ודעתו התקבלה כמעט על כל הלבבות, עד שבחוגי הקוראים והסופרים נהגו לומר שיל"ג לא היה משורר אלא בלשן, ושירתו נשתכחה. כעבור חמש-עשרה שנה התאוננו סופרים: "רק עשרים שנה עברו מיום מותו של גורדון, וכבר שכחו את גדול-משוררינו, שעמד בראש תקופה שלמה בספרותנו", אלא שקובלנתם לא הפיגה את השכחה. בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים נשמע קול קורא של ביאליק, פיכמן, יצחק למדן, יהודא בורלא, שלמה צמח, ואחרים, לשוב אל שירת יל"ג, יום מאה שנה להולדתו הוכרז בעיתונים כיום יל"ג, ואלפי אנשים התכנסו בתל אביב לכבד את זכרו. אזי אמר אצ"ג: 'לו הייתה לנו מדינת יהודים, היו התותחים רועמים בירושלים לכבוד שנת המאה להולדתו... ותינוק היה שואל אצל אימו: למה יורים התותחים היום, וענתה אימו לתינוקה: יען ביום זה לפני מאה שנה נולד יל"ג המשורר הגדול שלנו'. מנגד, אנשי "כתובים", ובראשם שטיינמן ושלונסקי, הסתייגו מהחגיגות ומהזדהות עם יצירתו של יל"ג, בהתנגדם ל-"שירה בכיינית" או ל-"שירה המצמצמת עצמה לשירה לאומית-אקטואלית". הקריאות לשוב לשירת יל"ג נשאו פרי, ולימוד שירת יל"ג היה לימוד חובה בתוכנית לימוד הספרות בכל המגמות בבתי ספר בישראל. בשנת תשכ"ה (1964) שירת יל"ג הוצאה מלימוד חובה והועברה ללימודי בחירה באופן שהסיכויים לבחירתה קלושים (אזי ישראל זמורה, וכמוהו עשרות אנשי ספרות בולטים, שאלו: איך ייתכן ללמד את ביאליק בלי ללמד את יל"ג?). מכל מקום, משנות הששים ואילך ספרות ההשכלה כבר אינה בקדמת הבמה, ויל"ג, פחות או יותר, שוב נשכח.

יוסף חיים ברנר כתב בזמנו על הקוראים המודרניים שהסיקו מכך, שגורדון נשכח, שלא היה משורר או ששירתו שטחית מדי עבורם: 'נראה, שבעלי התביעות ה“גדולות” האלה חושבים כי משורר הוא דווקא רק זה האיש היודע להתפעל מהרים, מיעָרים, מעָבים, מקסמי-לילות, השר על קיץ וחורף ואביב ובציר, הנאנח במתיקות על מסתרי יצרי היצור הפלאי הזה, ששמו אשה; ומכיוון שיל“ג לא הפליא לעשות בכמו אלה, הרי… האנשים האלה אינם משערים כלל, שיכול אדם להיות משורר גדול אף כשאינו משורר-האֶרוֹטיקה, או אף כשאינו מחיה נשמות לפגרים מתים של הטבע, אלא לבו נתון בעיקר להעיקר בשבילנו בטבע: לחי ולמדַבּר, לאדם וליחוסים שבין אדם לחברו.'

ועל הטענה שיל"ג היה בלשן, כתב ברנר: 'ומאין באה לו ליל"ג הלשון הזאת, שעד בואו לא ידע איש להשתמש בה כמותו, כלומר, מאין נברא אצלו זה הצורך הגדול לברוא לו לשון חדשה, שבכדי למלאותו טרח כל מה שטרח ועשה כל מה שעשה? האם לא מתוך ההשגות החדשות שהשיג, האם לא מתוך התוכן הפנימי החדש, שחי בו, במשורר הגדול, וביקש לו מוצא וביטוי? האם לא “חוש-המשורר”, כלומר צירופי המושגים הממשיים וההרגשות הריאליות החדשות – למצער, אז – שקיננו והסתערו בו בכוח ואייל, האם לא אותו החוש הוא שחולל גם את פלאי “בעל-הלשון” הזה, את הסגנון הגורדוני?'.

אמר ביאליק (באספת “חובבי שפת עבר” באודסה, תרע"ג): "רבים באים ואומרים, שאין שירתו של יל"ג שירה, מפני שאינה נקיה ממטרות צדדיות, והיא שירת מלחמה ברבני ישראל ופרנסיו. ואולם, רבותי, הלא שירת ישראל מאז ומעולם היא שירת מלחמה... גורדון היה ראש הנלחמים בזמנו, בחירוף נפש נלחם במערכות האויב, בבערות ובחושך ששלטו בימיו על ישראל ממשלה בלתי מוגבלת... מאותה נקודת המבט המוטעה שממנה הסתכלו הרבה ממבקרי יל“ג על שירתו, מבלי התחשב עם דורו ומצב העניינים בימים ההם, – יצא, שיל”ג היה בלשן יותר מדי; עסק יותר מדי בשחיזת הקליפה, הלשון, ושום אחד מהמבקרים הפזיזיים לא נתן את לבו לחשוב, שלא הרי השפה כעת כהשפה אז."

סגנונו של יל"ג וצורת שירתו

כתב יעקב פיכמן: 'מי שבודק יפה את כל יצירת יל"ג, אינו יכול להסתלק משאלה זו: עד היכן כאן שלטון הלשון ולהטיה, והיכן מתחילה השירה? אין כאן כמעט חלקת-שירה קטנה, שאינה מנומרת להטי-ניב, שאינה מרעישה בסימוכי-לשון ובצירופי-לשון כאלה אשר לעומתם תחוור גם שירת ביאליק. ואולם הצירופים כאן תמיד קשורים קשר אורגני עם התוכן. - אינם מדלדלים אותו לעולם, אינם באים במקומו לעולם. וזהו מה שמגלה בגורדון את איש הרצינות העמוקה.'

פיכמן הביא כדוגמה לדבריו את שיר הזהב (סונטה) "הערב", בו יל"ג התהלך בדרכם של בעלי-האגדה והדרשנים הקדמונים (עֶרֶב - עָרֵב, שֶׁבֶר - שֵׂבֶר (תקוה)):

מַה-נָּעִים הָעֶרֶב לִלְבַב כָּל-גֶּבֶר,אִם מַר-נֶפֶשׁ הוּא, אִם גֶּבֶר צוֹלֵחַ;לָזֶה עִם הָעֶרֶב יָבֹא קֵץ שֶׁבֶרוָזֶה בָּעֶרֶב פִּי שֶׁבַע שָׂמֵחַ.כִּי רַעַשׁ הַיּוֹם, אוֹר שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ,יַלְאוּ הַנֶּפֶשׁ וִיקַצְּצוּ הָאֵבֶר,וּבְדִמְמַת עֶרֶב אֶל נֹגַהּ יָרֵחַתִּנָּפַשׁ אַף תַּחֲלִיף עָצְמָה וָשֵׂבֶר.עַל כֵּן לַזְּמָן הַהוּא עֶרֶב קָרָאוּ,כִּי עָרֵב הוּא לַגֵּו, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ –בָּשָׂר וָרוּחַ בּוֹ עֹנֶג יִמְצָאוּ.גַּם יוֹם חַיֶּיךָ אִם עָמָל לָךְ יֶרֶבאַל נָא יִשְׁקַע לִבְּךָ בִּיוֵן הָרֶפֶשׁ,כִּ�