יגאל תומרקין

יִגָּאֵל תומרקין (שמו המקורי: פטר מרטין גרגור היינריך הלברג; 23 באוקטובר 1933, ג' בחשוון ה'תרצ"ד – 12 באוגוסט 2021, ד' באלול ה'תשפ"א) היה צייר, פסל, מאייר, סופר ותפאורן ישראלי. חשיבותו בהיסטוריה של האמנות הישראלית הייתה ביצירת פיסול וציור ששיקף את השפעת אמנות הפופ בשנות ה-60, והתבסס על טכניקות כאסמבלאז'. ביצירתו הענפה יצר תומרקין עשרות פסלים ואנדרטאות שהוצבו במרחב הציבורי בישראל. חרף שינויים סגנוניים רבים ביצירתו במהלך השנים, היא מבטאה מחאה תרבותית ואנטי-מלחמתית, המעידה על מעורבות עמוקה בתרבות הישראלית. עם יצירותיו הידועות נמנים הפסל "הוא הלך בשדות" (1967) ו"אנדרטה לשואה ולתקומה" (1975). על מכלול יצירתו זכה בפרס ישראל לפיסול לשנת 2004.

Yigael Tomarkin

1933–1954: ילדות ונעורים

נולד בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג (בגרמנית: Peter Martin Gregor Heinrich Hellberg) ב-1933 בדרזדן שבגרמניה. אמו, ברטה גורביץ, הייתה יהודייה, ואילו אביו, מרטין הלברג, היה גרמני-נוצרי, בן של כומר, שלימים נודע כבמאי ושחקן ידוע בגרמניה. אימו עלתה עמו לארץ ישראל כשהיה בן שנתיים וכאן נישאה להרצל תומרקין, שהיה לאביו החורג. ב-1949 נולדה אחותו. בגיל תשע גילה תומרקין את עובדת היותו בן מאומץ. "זה גרם למועקות", הוא תיאר בהמשך את תחושותיו. "זה גרם לנתק עם ההורים, כי אתה יודע שלא מדברים אליך אמת".

תומרקין גדל בתל אביב, והתחנך בבית הספר העממי "בית חינוך לילדי עובדים", שהיה שייך לזרם העובדים. מאוחר יותר עברה המשפחה לבת ים, שם למד בבית הספר הדתי "תחכמוני". בראיון מאוחר תיאר תומרקין את קשייו בסביבה דתית זו ואת מעברו בין כמה מוסדות חינוך שונים. בין היתר הוא נשלח ללמוד בקיבוץ בעמק יזרעאל, שם שהה תקופה של כמה חודשים; ב"בית החינוך" ברחוב בצלאל בתל אביב ובבתי ספר אחרים של זרם העובדים בבת ים ובחולון.

ב-1946 הצטרף לאגודה הימית. באותה שנה נרשם לבית הספר המקצועי "מקס פיין", שם למד מסגרות ואחר כך טלקומוניקציה וחשמל. ב-1949 הצטרף כנער סיפון לשתי הפלגות של האונייה "נגבה" לאירופה. בהמשך עבד בעבודות שונות ועסק בפיסול חובבני בחומר קרמי ובבטון. ב-1952 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הים כמדריך חבלה בשייטת. בזמן השירות הצבאי ולאחריו יצר תומרקין פסלוני חיות, שנמכרו בחנויות שונות.

ב-1954, לאחר שחרורו מצה"ל, למד תומרקין אצל הפסל רודי להמן בעין הוד במשך כשנה. הוראתו של להמן התמקדה בעיצוב דמויות וצורות המנותקות הן מגישות ריאליסטיות-אקדמיות והן מגישות אוונגרדיות. "כשהיה מנפנף לי לשלום ויורד בדרכו לירושלים", העיד תומרקין על יחסו ללהמן, "הייתי מתחיל את הספירה לאחור, עד שרודי יגיע ואחכה לו בקצה השביל ואנפנף לאותה ביצת ענק המתנהלת לאיטה במעלה ההר, מצפה להראות לו את שיצרתי בשבועיים שנעדר... את הערבים היינו מבלים בשיחות על אמנות ועל פיסול, בעיקר על אהבתו לפיסול שבין הפרת והחידקל ובעיקר שומר ומארי, על הצורה הנקייה, על המבע, על העוצמה הנובעת מן החומר ומן הפיסול הזעיר, על ההבדל שבין חיה לאדם בפסל." על העבודות המוקדמות שיצר בתקופה זו נמנה פסל הברונזה "אשה", המתוארך ל-1955, ובו דימוי של האלה המצרית איזיס, המתוארת כשעל ראשה עוף שחוט - במקום דימוי הבז המצרי הרווח.

ב-1955 נסע תומרקין לגרמניה המזרחית, שם פגש לראשונה את אביו הביולוגי. בעת שהותו בגרמניה נולדה לו בת מיחסים עם אישה מקומית. תומרקין העיד בראיון מאוחר כי לא היה בקשר עם בתו ועם אמה וכי ראה את בתו רק פעם אחת בחייו. וגם יחסיו עם אביו לא היו קרובים. בגרמניה עבד תומרקין כתפאורן-מתמחה ב"ברלינר אנסמבל", תאטרונו של ברטולט ברכט. בין העבודות העצמאיות שיצר הייתה תפאורה לגרסה מחודשת למחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן" (1940), שהועלתה כהפקת ניסיון מחוץ לברלין. תומרקין הרבה לציין את דמותו של ברכט כבעלת השפעה עמוקה על יצירתו. לאחר מותו של ברכט ב-1956, היגר תומרקין לגרמניה המערבית ואחר כך להולנד, שם נישא לבת זוגו הישראלית נעמי. מאוחר יותר עבר להתגורר בצרפת. הייתה זו תקופה של מצוקה כלכלית קשה.

ב-1959 פגש במשורר טריסטן צארה בפריז, דרכו נחשף לאמנות של תנועת ה"דאדא". בין היתר הכיר את הפוטומונטאז'ים של ג'ון הרטפילד ואת הקולאז'ים של קורט שוויטרס. השפעות מוצהרות נוספות היו הפיסול של חוליו גונזאלס וסזאר בלדצ'יני (אנ'). תחת השפעות אלו ואחרות החל תומרקין לגבש את התפיסה האסמבלאז'ית של יצירתו. ציוריו מאותה עת זכו להצלחה מסחרית ואמנותית ואחת מיצירותיו אף נרכשה על ידי גלריית טייט.

ב-1960 חזר תומרקין לישראל בעידודם של דנציגר, יונה פישר וסם דובינר כדי "לעשות תערוכה ב'בצלאל', ואחר כך לחזור", אך נשאר בארץ כשנתיים נוספות. ב-1961 נפתחה בבית הנכות בצלאל תערוכת היחיד הראשונה של תומרקין בישראל. תומרקין כתב כי הגיע מפריז "עם בשורת האובייקט והאסמבלאז', אותו זבל פואטי שלא היה ידוע ומקובל בארץ של האבסטרקט הלירי".

בעבודות שיצר בולטת השפעת אמנות הפופ ואמנות המחאה האוונגרדית. בציור "פאניקה אודות מכנסיים" (1961), מן העבודות המפורסמות של אותה תקופה, השתמש תומרקין בזוג מכנסי עבודה מוכתמים, צבועים בשחור, ועליהם הוסיף צבע אדום. בשנים שלאחר מכן החל לפסל בגרוטאות שונות ובברזל, וכדבריו "נראה לי אז שאני יוצר אבסורד – ארכאולוגיה בזמן הווה". ב-1961 נסע לנגב, ובנה דגמים של פסלי נוף. ב-1962 נסע ליפן ולארצות הברית כדי ללמוד טכניקות של ציור יפני.

יצירות פיסול מונומנטליות שיצר תומרקין בתקופה זו כגון, "מצפור ערד" (1962–1968), מהוות חריגה מגישתו הפיגורטיבית באותה עת. גישה זו לעיצוב הייתה אופיינית למרבית האנדרטאות שפיסל בשנות השישים של המאה. בעיצובה, האנדרטה מסמלת ומעצבת חוויה אנושית בנוף, "לא רק בצורתה ובחומריה, אלא גם במיקומה (היא מייצגת) את מכלולו של ההקשר". עם זאת, שמר תומרקין על השפה האקספרסיבית בעיצוב המבנה והקומפוזיציה.

ב-1964 קיבל תומרקין נשק פגום שהוצא מצה"ל במשקל של טון, מזה יצר ארבעים פסלי אסמבלאז' במהלך חמישה חודשים בסטודיו שלו, ששכן באותה עת בקריית המלאכה בתל אביב. העבודות יועדו לתצוגה בתערוכה ב"בית דיזנגוף", שנפתחה ב-22 בספטמבר. "כשאני יוצר פסל מנשק שבור", טען תומרקין בריאיון עיתונאי, "יש בכך משהו מרתיע. אנחנו טוענים כל הזמן שפנינו לשלום ואנחנו מתרפקים על הפסוק 'וכיתתו חרבותם לאיתים' – ובכן, זה הקו המנחה אותי". הפסל אנדרטה לשלום, שהוצב ליד קו הגבול דאז (עם ירדן) בירושלים, (כיום מול הסינמטק) שייך לסדרה זו. בפסל "הכניסיני תחת כנפך" (1964–1965), יצר תומרקין מעין מעטפת ברזל ממנה מגיחים קני רובים. העירוב המתקיים בפסל בין מימד לאומי למימד לירי ואף אירוטי, הפך בשנות השישים ושנות השבעים של המאה העשרים למאפיין של אמנותו הפוליטית. גישה דומה בולטת ביצירת פסלו הידוע "הוא הלך בשדות" (1967).

עם התערוכות העיקריות שהציג תומרקין בתקופה זו נמנות: התערוכה "גנסטרים" (1967) בגלריה גורדון, "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" (1968) במוזיאון תל אביב, ועוד. בעקבות ההצלחה הרבה של תצוגותיו זכה תומרקין ב-1968 ב-"פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל ביחד עם הצייר אריה ארוך. הייתה זו פעם שנייה שבה חולק הפרס, ובמסגרתו נרכש על ידי המוזיאון הפסל "אורים ותומים". בשנת 1969 הציג תומרקין בתערוכת "+10 בעגול" בגלריה גורדון בתל אביב, במסגרת שיתוף הפעולה שלו עם קבוצת +10 של רפי לביא. בשנת 1970 השתתף בתערוכה נוספת של הקבוצה: "+10 עולה על הוונוס" באותה גלריה.

קבוצת הפסלים המכונה "אסטרונאוטים", שנוצרה בסוף שנות השישים, מהווה מעבר מן האופי האקספרסיבי של יצירתו המוקדמת שבה "הומרו לוחמיו באסטרונאוטים, הגרוטאות - בהלחמות מלוטשות מצופות ניקל, ותפיסת האסמבלאג' האכספרסיוניסית בעימות חד בין פנים לחוץ" פסלים נוספים שנעשו באותו זמן, מרביתם דמויות נשים, עושים שימוש בבובות חלון ראווה (מנקין) שעל ראשיהן עיצב תומרקין מעין כובעים מקושטים גדולים ברוח סוריאליסטית.

במהלך שנות השבעים של המאה ה-20 זנח תומרקין את סגנון הפיסול האסמבלאז'י שאפיין אותו עד אז. "הגאומטריה שהתחילה בשנות השישים בפסלי חוץ ובמונומנטים", תיאר תומרקין את השינוי בסגנונו, "הולכת ומשתלטת בצורה יותר מסובכת בפסלים האלה. [...] הקומפוזיציות הן יותר מרחביות מאשר מישוריות – ישנה גם חזרה של אותו גוף מספר פעמים באותה קומפוזיציה כדי להגביר את המתח ואת היש של הדבר החשוב". הפסל "התרחשויות" (1972), המוצב בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, מהווה דוגמה לגישה חדשה זו ביצירתו: הוא עשוי כמונומנט מופשט, המשלב בין יציקת בטון ומתכת המעוצבים בצורות גאומטריות לבין אלמנטים בעלי צורה גלית או מפותלת.

על אף השימוש בצורות אלו מרבית עבודותיו בתקופה זו התרחקו מן הפיסול המופשט והמשיכו לרמוז על סמלים תרבותיים. בין עבודות אלה בולטת קבוצת פסלים עשויים פלדת אל חלד, ביניהם "בועז ויכין", "צלבנים" (1972), "מחווה ליוהאנס קפלר" (1972) וסדרת עבודות שנוצרו בהשפעת התחריט "מלנכוליה" מאת אלברכט דירר. גישה גאומטרית בולטת גם בעיצוב גן הפסלים בחולון שנפתח ב-1972, ועוצב על ידי תומרקין כמבוך של חומות בטון המובילות את עין הצופה ויוצרות חללים שונים - כרקע לפסליו.

היצירה הידועה ביותר מתקופה זו היא "אנדרטה לשואה ולתקומה", אשר נבחרה ב-1972 במכרז על ידי ועדה, שבין חבריה היו אריה שרון, יסקי ומנהל "בצלאל" באותה עת דן הופנר. הפסל נבחר על ידי הוועדה לשמש כאנדרטה עירונית לזכר השואה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), קרוב לפינת רחוב אבן גבירול ורחוב פרישמן. תומרקין הציב בכיכר מבנה של פירמידה הפוכה העשויה מתכת, בטון וזכוכית. הפירמידה ניצבת על גבי בסיס בצורת משולש הצבוע בצבע צהוב המאזכר את הטלאי הצהוב. שני מרכיבים אלו יוצרים יחד צורת מגן דוד. תומרקין ראה בצורת האנדרטה "כלוב-כלא הנפתח ונפרץ. פירמידה הפוכה, שהבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק". השימוש בצורת הפירמידה הופיע עוד בעבודות נוספות של האמן.

במהלך מלחמת יום הכיפורים התלווה תומרקין לכוחות צה"ל כצלם וכתב צבאי. צילומיו מאז, כמו גם חומרים ויזואליים נוספים ובהם דימויים מיצירותיו של פאולו אוצ'לו, שימשו אותו ליצירת סדרה של 30 הדפסי משי על בד, שהוצגו בתערוכת היחיד "רשמי מלחמה", שנפתחה ב-4 בינואר 1974 במוזיאון תל אביב והוצגו גם בין כותלי המוזיאון היהודי של ניו יורק וכן במשכן לאמנות בחולון. טכניקת ההדפס אפשרה לתומרקין ליצור, מצד אחד, תגובה ישירה בעלת ממד תיעודי, ומצד שני ליצור הרחקה רגשית וניכור של אירועים אלו, באמצעות אופי קולאז'י, שימוש בצבעוניות "פופית" וכדומה.

בין השנים 1974–1979 שהה תומרקין בארצות הברית וביקר מעת לעת בישראל. בתקופה זו יצר קבוצה של עבודות רוחביות וצמודות לקרקע, המורכבות משילוב של מסגרות מתכת וזכוכית, בהן סדרת "קיר רפלקטיבי".

בשלהי שנות השבעים הופיעו ביצירותיו של תומרקין אלמנטים המושפעים מאמנות אדמה, מהארטה פוברה ומגישות מושגיות אחרות. חלק מהשפעות אלו נבעו מיצחק דנציגר, פסל שעבודותיו בשנות השישים והשבעים עירבו מוטיבים פולקלוריסטיים מקומיים, אלמנטים אקולוגיים, הפשטה מודרניסטית וכן גישה מטאפיזית לחומר. בשונה מעבודותיו של דנציגר, יצירותיו של תומרקין, כמו גם של אמנים נוספים שהושפעו מדנציגר באותה עת (בייחוד האמנים הקשורים לפרויקט מצר-מסר), המשיכו להתייחס גם לאירועים פוליטיים בני הזמן.

ב-1978 יצר תומרקין את העבודה "שובך יונים" – מבנה עשוי אדמה דמוי שובך, המבוסס על מבנים דומים אותם ראה בעת ביקור במצרים. ה"שובך" הונף על גבי עמודי מתכת לגובה של כחמישה מטרים והוצב על קרקע של פלסטיני כהתרסה כנגד התנחלות שילה שהוקמה באותה עת על ידי גוש אמונים. בכך ביקש תומרקין להביע את התנגדותו להריסת כפרים פלסטינים וגירוש יושביהם.

באותה שנה הציג תומרקין במוזיאון ישראל תערוכה בשם "חמש וריאציות על נושא האדמה", בה הוצגו פסלים ודגמים שבהם נעשה שימוש בחול ובאדמה; במרכז סדרת העבודות עמד גוש אדמה ריבועי הנתון במסגרת פיסולית מודרניסטית. הוצאת האדמה מסביבתה הטבעית הפכה אותה למעין מזבח המייצג יחסים מורכבים בין התרבות המודרנית לזו המסורתית, הטבעית והשורשית. אדם ברוך אמר שקבוצת פסלים אלה "הינה סמל לישראליות, בהיותה סינתזה של אדמה וברזל ושל אזכורי פולחן" בעוד יונה פישר עמד על היחס המורכב של תומרקין לאובייקט האמנותי באותה עת וראה ביצירות הללו "מעבר מפעולה אמנותית-סמלית באתר ליצירה עצמאית המוצגת בסביבה מוזיאלית". לעומת עבודות אלו, הספר "עצים, אבנים ובדים ברוח" של תומרקין, מ-1981, הציג דימויים רבים מן התרבויות הפולחניות העממיות הפלסטינית, היהודית והבדווית, שהפכו בעבודותיו לסדרת פעולות אמנותיות סביב עצים. הפעולות הפיסוליות שביצע תומרקין עירבו בין המוטיבים העממיים, כגון קשירת בדים צבעוניים לעץ, לבין אלמנטים פיסוליים מודרניים. תומרקין הגדיר זאת כ"ניסיון להיות חלק פעיל במכלול: לגעת בנוף, לא לאונסו".בעבודה "הגדרת עץ התולע" (1980–1981) למשל, הציב תומרקין סדרה של חמישה לוחות זכוכית המקיפים עץ אלון התולע שניצב בשטח קיבוץ אילון, אל מול שרידי היישוב איקרית. בנוסף מתח כבל מתכת בין העץ לאדמה, שעליו נתלו בדים צבעוניים. סדרת עבודות זו, הקשורה לעצים המקומיים, לדברי יגאל צלמונה "מהווה ביטוי לקשר שבין האדם לאדמה".

סביבה אמנותית שונה עוצבה על ידי תומרקין באותה עת ב"פסל לטייסים", שכלל מסוק צבאי שיצא משימוש המוקף בגדר עמודי עץ. הפסל מהווה אלמנט מרכזי בגן פסלים שנחנך ב-9 בדצמבר 1983 בבסיס חיל האוויר פלמחים, על שטח של כשישה דונם.

באותה עת, ובייחוד בין 1980-1979, יצר תומרקין מספר סדרות גדולות של הדפסים, שכללו בין 5 ל-7 הדפסים שונים, ששיקפו נושאים שהעסיקו אותו החל ממחצית שנות ה-70. עבודות אלו הודפסו בסדנאות כ-מרכז ברסטון לגרפיקה, ובייחוד בסדנת ההדפס ירושלים. בין סדרות אלו התצריבים "אדיפוס רקס" (1979-1978), "קרב העיוורים והחזירה - להיינריך פון קלייסט" (1979), "קולנוע" (1979), "מתיאס גרונוואלד" (1980-1978) וסדרת הדפסי הרשת "עצים וקברים" (1983-1979). העבודות, כמו ההדפס "פייטה, פייר פאולו פאזוליני", אופיינו בשילוב קולאז' בין הדימויים, תוך הדגשת האלמנטים הפיסוליים שבחיבור-פלטות תצריבי.

החל ממחצית שנות השמונים של המאה ה-20, ובייחוד במהלך שנות התשעים, הופיעו ביצירותיו בתדירות הולכת וגדלה דימויים פיגורטיביים המתכתבים עם ההיסטוריה ועם התרבות המערבית במאה ה-20. דיוקנאותיהם של אישים כפרנץ קפקא, וולטר בנימין, וינסנט ואן גוך ואחרים שובצו בעבודותיו של תומרקין כסמלים תרבותיים המבטאים הזדהות עם הגותם וגורלם של אישים אלו.

בריאיון עיתונאי הסביר תומרקין את יחסו המורכב לתרבות ולחברה באומרו "יש לי סלידה מהשמים הגבוהים של הים התיכון ומהשמים הנמוכים של אירופה; אז אני נשארתי לא פה ולא שם, אני נע בין שניהם". יחס זה תורגם לעיסוק שיטתי בהיסטוריה של אירופה. בסדרת העבודות "מברטה השמנה עד רוזה האדומה" (1984–1989) למשל, יצר תומרקין מבנה של קרונית הנעה על פסים ועליה מותקן פגז המסמל את "ברטה השמנה" – כינויו של תותח גרמני ממלחמת העולם הראשונה, המכוון אל דמותה של רוזה לוקסמבורג. הפסלים, העושים שימוש במגזרת מתכת (סילואטה), בקרוניות על פסי רכבת, יוצרים מתח בין תנועה לסטטיות, וכן בשימוש בצבע יסוד המאחד את חלקי הפסל, והם אופייניים לסגנונו של תומרקין בתקופה זו. תומרקין הגדיר את הדימוי כ"מסמל את הקשת של האידיאלים הפוליטיים בעידן המכונה הראשון".

עבודות נוספות של תומרקין עסקו גם בגורלה של גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בסדרת העבודות הנושאת את כותרת שירו של היינריך היינה "גרמניה. אגדת חורף", או "רקוויאם גרמני" (1991–1992), חידד תומרקין את ההבחנה שבין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים, לבין דימויי כאוס והרס. בפסל "Macht Arbeit Frei?‎" ‏(1992), בחר תומרקין להשתמש שוב בדימוי הפירמידה מהעבודות המוקדמות שלו, "כסמל נצחי של אבן הפינה של החברה האנושית", שהפכה ביצירה ל"בית חרושת ענק למוות". פסל זה זכה ב-1992 בפרס הראשון בתחרות פרס רודן לפיסול, מטעם מוזיאון האקונה ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ביפן. בעקבות הזכייה הוצב במוזיאון פסלו "שבעת עמודי החוכמה שלי כמחווה להרי יפן" (1992).

במהלך שנות ה-90 זכה תומרקין להכרה מחודשת בקרב הממסד האמנותי. באפריל 1992 נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה רטרוספקטיבית שהוקדשה ליצירתו הגרפית של תומרקין, לצד תערוכה נוספת שהוקדשה לפיסול שלו. לרגל התערוכה אף שחזר תומרקין כמה מיצירותיו המוקדמות שנהרסו במהלך השנים. ב-1993 יזם תומרקין תערוכה רטרוספקטיבית ליצירתו (אוצרת: רחל (רוחל'ה) זיו), שהתקיימה בחלל חדשני לאותה התקופה: לופט בקומה שמעל אחד ממבני נמל יפו (כיום מול תיאטרון "נא לגעת"). ב-1994 חנך תומרקין גן פסלים שני בשטח הגן הלאומי כוכב הירדן, וב-1999 הוצגה תערוכת היחיד שלו, "לצייר שפם לזמיר", במוזיאון ישראל.

ב-1998, בעת ששהה בפריז בחופשה, חלה תומרקין בדלקת קרום המוח. באותה שנה הוא זכה בפרס זוסמן לאמנים הנותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה. בעקבות סערה ציבורית שקמה נגד הענקת הפרס, החליטה הנהלת יד ושם, המעניקה את הפרס, לבטל את הענקתו לתומרקין. כנגד תומרקין נטען כי צוטט באומרו "כאשר רואים את השחורים האלה מבינים למה הייתה השואה", טענה שהוכחשה על ידי תומרקין. הנהלת קרן זוסמן החליטה לעקוף את החלטת יד ושם ולהעניק לתומרקין את הפרס בטקס שנערך ב-2 באפריל במסגרת פתיחת תערוכה של אמנות ישראלית לציון 50 שנה להקמת מדינת ישראל במוזיאון היהודי בווינה, אוסטריה.

סערה ציבורית דומה התרחשה ב-2004, בעקבות זכיית תומרקין בפרס ישראל לפיסול. ועדת הפרס נימקה החלטתה באומרה כי "תומרקין הוא מהחשובים ומהמקוריים שביוצרי הסגנון המודרני בפיסול הישראלי. יצירתו הטביעה את חותמה על האמנות הישראלית בארבעים השנים האחרונות". אולם התבטאויות ישנות של תומרקין גרמו להתנגדות ציבורית למתן הפרס. בעקבות המחאות הציבוריות אישרה ועדת הפרס שלוש פעמים את זכייתו של תומרקין, כונס דיון דחוף של הכנסת שדן בעניין זה וב-29 במרץ 2004 אף התקיים דיון בבג"ץ בשלוש עתירות שהוגשו נגד מתן הפרס; בג"ץ דחה את העתירות.

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עבר תומרקין ליצור בסטודיו במושב בורגתא. הוא אף הקים במושב גן פסלים מיצירותיו. ב-2009 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו בשם "יגאל תומרקין – 50 שנות יצירה" בגלריות אופאל וזיסמן בתל אביב-יפו. בשנת 2014 הוצגו עבודות מוקדמות שלו בתערוכה בגלריה דן.

יצירתו של יגאל תומרקין

יצירתו של תומרקין התאפיינה בשינויים סגנוניים ותוכניים החל מראשית פעילותו האמנותית, בשנות ה-50 של המאה ה-20. כבר בשנים ראשונות אלו החל תומרקין לפתח גישה אסמבלאז'ית לאמנותו. יצירותיו, משנות ה-60 של המאה ה-20, היוו שינוי משמעותי באמנות הישראלית, שעסקה באותה עת בעיקר בביטויים רגשיים מופשטים בנוסח "אופקים חדשים". פסליו וציוריו הביאו לאמנות המקומית ביטויים של מחאה תרבותית ופוליטית, לצד השפעות של אמנות הפופ ארט. החל משנות ה-70 של המאה ה-20, עברה יצירתו של תומרקין התפתחויות סגנוניות שונות. במהלך שנות ה-70 הופיע ביצירותיו שילוב בין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים לבין אלמנטים אקספרסיביים ואילו במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, הושפעה יצירתו מאמנות האדמה האמריקאית, ששימשה כבסיס לתוכן מקומי-ישראלי ופוליטי.

לצד יצירות קטנות ממדים, הרבה תומרקין להציב פסלים ואנדרטאות ברחבי ישראל, פעמים רבות באזורים מדבריים או כפריים. יונה פישר הציג במחקרו אודות אמנות שנות השישים הנחה לפיה התעניינות של הפסלים בנוף וב"קסם המדבר" נבעה לא רק מכמיהה רומנטית אל הטבע, אלה גם מן הניסיון לגבש תרבות של "קולטורה" (Culture) ולא של "ציוויליזציה" (Civilization)‏. ואכן, ביצירותיו של תומרקין, מופיעים באופן תדיר מושגים ואישים מן התרבות האירופית. דורון בר אדון, לדוגמה, ראה בפעילות בנוף של תומרקין ניסיון להבניית ונטיעת זהותו האישית בנוף "כרצון למעורבות ושליטה בגאוגרפיה, הן כאהבה והן כנוכחות אישית".

פרשנים שונים עמדו על מורכבותם של הדימויים ביצירתו. בציוריו ופסליו מצויים דרך קבע דימויים ליריים ומוטיבים של תרבות אירופית גבוהה, המעומתים עם שפה אקספרסיבית בוטה, עם כלי נשק, ועם דימויים של פגיעות נפשית וגופנית. יגאל צלמונה טען כי ביסוד עבודותיו של תומרקין מצוי רעיון של דואליות, המהווה עיקרון מובנה ביצירתו. גם שרה ברייטברג-סמל וארטורו שוורץ טענו כי ביצירתו שואף תומרקין לשפה היוצרת איחוד של ניגודים.גדעון עפרת ראה בתומרקין כמי שמבטא רעיון אקזיסטנציאליסטי. "עולמו הרוחני של תומרקין", כתב עפרת, הוא "עולם של קורבנות זבי דם, עולם של שמש שחורה וייסורים, עולם שאומר 'הן' למיתוסים אך 'לא' לדתות, עולם – שבדרך פלא – מניף את דגל ההומניזם על גוויות האדם".

במשך השנים פרסם תומרקין שורה של מאמרים שבהם ביטא את הסתייגותו מן האמנות והתרבות הישראלית בת זמנו. בין התבטאויותיו הידועות הייתה "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה".

בריאיון עיתונאי בשנת 2003 צוטט תומרקין באומרו כי "אני גר פה אבל אני אירופי", והוסיף כי הוא מרגיש בישראל גולה. "אבל לא רק פה", הוסיף, "גם בגרמניה ובאירופה בכלל, בכל מקום מסיבות אחרות". ברבות מהתבטאויותיו של תומרקין בולטת השאיפה המודרניסטית לחינוך תרבותי ולשינוי פני החברה הישראלית. "תומרקין", כתב מרדכי גלדמן, "ידוע כילד הנורא של האמנות הישראלית בגלל אלימותו המילולית. הוא איש של מאבקים ומלחמות האוהב לשנוא, לכעוס, לגדף ולשחוט פרות קדושות. [...] מצד אחד יצירתו מלאה באלימות והרס. מצד שני היצירה אצל תומרקין היא סכר בפני ההרסנות".

במאמר שפורסם בשנת 1984, תיאר תומרקין את הסתייגותו מן היהדות הממוסדת בשל היותה קיבוע של העבר. "יהדות צרופה יפה, אולי, לספר, לעבר", כתב תומרקין, "אך כדי להוות גוף – תמיד נזקקת לתשתית חילונית, למן חירם, בונה המקדש ועד לציונות. רוצה לאמור, שכל שאיפה לקידמה נזקקה לניתוץ אלילים, גם כששם האליל הוא 'אדוני אלוהי ישראל'. החיים, עבורי, הם חיפוש אחר תחליף לאלוהים".

חייו האישיים

לתומרקין בת, אורנה, מאשתו הראשונה נעמי, ושני בנים, דור ויון תומרקין, מאשתו השנייה, נעמה, מנהלת אגודת דורשי הטכניון. בעשרים שנות חייו האחרונות חי עם בת זוגו, קרנית שחורי.

תומרקין נפטר ב-12 באוגוסט 2021 בביתו שבתל אביב, בגיל 87. הוא נקבר בבית העלמין בנען.

ינשוף, 1955ברזל, 42 ס"מהמשכן לאמנות עין חרוד

מצפור ערד, 1962–1968בטון ופלדהמצפה מואב, ערד

הכניסיני תחת כנפך, 1964–1965פלדה, 110 ס"מ

דיוקן האמן כלוחם צעיר, 1965–1966ברונזה, 70 ס"מ

הוא הלך בשדות, 1967ברונזה צבועה, 175 ס"ממוזיאון תל אביב לאמנות

ללא כותרת, 1967ברזלמוזיאון ישראל

מחווה להירונימוס בוש, 1967ברונזה, 190 ס"מ

לילית, 1968ברונזה, 184 ס"מ

אסטרו-דוגמן, 1968–1969ברונזה, 170 ס"מ

ביג צ'יף, 1968פלדה צבועהקריית שמונה

עידן המדע, 1969-1962בטון ופלדהדימונה