יאנוש קורצ'אק

קורצ'אק היה ממבשרי הפעילות למען זכויות הילד ושוויון זכויות לילדים. בתי היתומים שהקים וניהל היו אחד הניסיונות המוקדמים בחינוך דמוקרטי, שכללו גם בית דין של ילדים. אחד מהחלוצים בתחום שיקום ילדים ובני נוער ואבחון חינוכי, ומחלוצי המחקר בתחום ההתפתחות הפיזית והנפשית של הילד. חיבר ספרים בתחום התאוריה והמעש של החינוך, לצד ספרי ילדים. יהודי פולני שהצהיר כל חייו על השתייכותו לשני העמים. בימי השואה, כשהגיע תורם של ילדי בית היתומים שלו בגטו ורשה להישלח לטרבלינקה, סירב להצעה להינצל לבדו, ובחר ללכת לטרבלינקה עם חניכיו, ובכך הפך לאחד הסמלים ההיסטוריים-יהודיים הגדולים של ימינו

ביוגרפיה

נולד בוורשה במשפחה יהודית מתבוללת בתרבות הפולנית. הוא היה בנם של עורך דין יוסף גולדשמיט (1844–1896) וצֶצִילְיָה לבית גֶמְבִּיצְקִי (1853/4–1920). שמו היהודי היה הרש או הירש, על שם סבו מצד אביו. מוצאה של משפחת גולדשמיט היה ממחוז לובלין ומוצאה של משפחת גמביצקי מאזור העיר קאליש. סבא-רבא שלו, מָאוּרִיצִי גמביצקי, וסבו, הירש גולדשמיט, היו רופאים.

משפחת גולדשמיט התגוררה ברחוב בְּיֶילָנְסְקָה 18, ככל הנראה מקום הולדתו של קורצ'אק. בשנת 1881 עברה המשפחה לרחוב קְרקוֹבְסְקְיָה פְּשֶדְמְיֶישְצְ'יֶה 77, שם התגוררה עם משפחתה של האם: הוריה, אחותה אנה וסבתה אמיליה. בשנת 1883 עברה המשפחה לרחוב מְיוֹדוֹבָה 19, ומאוחר יותר, עם הידרדרות מצבה הכלכלי, לככר קְרָשינְסְקיך 3, נוֹבוֹסֶנָטוֹרְסְקָה 6 (היום מוֹלְיֶירה), שְבְיֶינְטוֹקְשיסְקה ולֶשְנוֹ 18.

ביולי 1885, נשלח קורצ'אק לבית הספר ברחוב פְרֶטָה, בו למד עד שנת 1890, אז החל את לימודיו בגימנסיה הממשלתית מס' 7 לבנים ששכנה ברובע פראגה. שנים לאחר מכן, תיאר את תקופת בית הספר ביומנו: ”בהיותי בן חמש עשרה נתקפתי בשיגעון קריאה. העולם נעלם מנגד עיני, רק הספר היה קיים...“.

בתחילה היה מצבה הכלכלי של המשפחה טוב, אולם בהמשך החל להידרדר בשל מחלת הנפש של האב, אשר התאשפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי בשנת 1891. האב נפטר ב-26 באפריל 1896. קורצ'אק, שהיה תלמיד בן 17–18, החל לסייע בכלכלת המשפחה באמצעות מתן שיעורים פרטיים, ואמו השכירה חדרים בדירתם ברחוב לשנו. את תעודת הבגרות שלו קיבל בגיל 20.

בשנת 1898 התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה הצארית בוורשה, בה למד שש שנים וחזר על לימודי השנה הראשונה. הוא למד גם ב"אוניברסיטה המעופפת". בקיץ 1898 נסע לראשונה מחוץ לגבולות פולין, לשווייץ, שם חקר בין היתר את פעילותו ויצירתו של יוהאן היינריך פסטלוצי. בשנים האוניברסיטאיות שלו הוא התוודע לחיי שכונות העוני של הפרולטריון והלומפנפרולטריון ("פרולטריון סחבות").

רופא

ב-23 במרץ 1905 קיבל קורצ'אק הסמכה לרפואה. כרופא, הוא גויס ביוני אותה שנה לצבאו של הצאר, והשתתף במלחמת רוסיה–יפן. באותה תקופה הייתה פולין מחולקת תחת שלטונן של שלוש מעצמות: רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. קורצ'אק שירת בחרְבּין, ובמרץ 1906 סיים את שירותו הצבאי בדרגת לוטננט וחזר לוורשה. בשנים 1905–1912 עבד כרופא ילדים בבית החולים לילדים ברסון ובאומן (אנ') ברחובות שליסקיי 51 – שינה 60. הוא קיבל דירת מגורים בשטח בית החולים וטיפל בחולים בכל שעות היממה, כשמשכורתו עמדה על 200 רובל בשנה. בעבודתו כרופא החל לעזור גם לאנשי שכונות הפועלים של העיר. ממטופליו העניים לעיתים לא גבה תשלום כלל, או תשלום סמלי בלבד, ולעיתים אף נתן כסף לקניית תרופות. מן הפציינטים האמידים לא הסס לגבות שכר טרחה גבוה. קורצ'אק עבד עם שמואל גולדפלאם והושפע מרופא הילדים יוליאן קרמשטיק. החל משנת 1907, בעקבות פרסומיו הספרותיים, הפך לרופא ילדים ידוע ומבוקש בוורשה.

בשנים 1907-1910/11 השתלם מחוץ לפולין: בשנת 1907 שהה כשנה בברלין, שם שמע הרצאות, התנסה בעבודה במרפאות ילדים, וחקר שיטות עבודה בבתי חינוך לילדים ובבתי יתומים. כמו כן שהה ארבעה חודשים בפריז (1910) וחודש בלונדון (בשנת 1910 או 1911). שנים אחר כך כתב שבלונדון קיבל את ההחלטה לא להקים משפחה ו"לשרת את הילד ואת ענייניו". הוא ראה בכל הילדים בהם טיפל ואותם חינך, כילדיו שלו.

בשנת 1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה, גויס קורצ'אק שוב לצבא הצאר ושרת כסגן מנהל בית חולים שדה אוגדתי, בחזית האוקראינית. ב-1917 הוא נשלח לשמש כרופא בבתי מחסה לילדים אוקראיניים ליד קייב. הוא עבד זמן קצר בבית חינוך לנערים פולנים בקייב, בניהולה של מריה רוגובסקי-פאלסקה, פעילה חברתית ולוחמת לעצמאות פולין, אותה פגש שנתיים קודם לכן בזמן חופשה קצרה בקייב. לאחר סיום המלחמה ב-1918 חזר קורצ'אק לוורשה. עם ההכרזה על עצמאותה של פולין ב-11 בנובמבר 1918, גויס לצבא הפולני ובתקופת המלחמה הפולנית-בולשביקית (1919-1921) שרת בבתי חולים צבאיים בוורשה ובלודז'. הוא נדבק וחלה בטיפוס. בזכות שירות זה קודם לדרגת רב-סרן בצבא הפולני.

פעילות חברתית

בדצמבר 1899 נעצר קורצ'אק לזמן קצר, בשל פעילותו בחדרי הקריאה לציבור הרחב שהפעילה העמותה הוורשאית לגמילות חסדים.

בשנת 1916 היה בין 16 החברים שהקימו בווינה את "השומר הצעיר".

הצטרף ל"בונים החופשיים" לכל המאוחר בשנת 1925 והיה חבר בלשכת בונים חופשיים "כוכב הים" של הפדרציה הבינלאומית "זכויות האדם" ("Le Droit Humain"), שמטרתה "להשלים בין כל בני האדם המופרדים במחיצות הדת, וחיפוש אחר האמת תוך שמירת כבודו של האדם השני". בביתי היתומים שלו הנהיג טקסי חניכה והתקדמות במתכונת הבנייה החופשית.

היה חבר ב"עמותה הוורשאית להיגיינה" ו"העמותה למחנות הקיץ לילדים". בשנים 1904, 1907 ו-1908 יצא למחנות קיץ לילדים פולנים-יהודים שאורגנו על ידי העמותה. בשנת 1909 הצטרף לעמותת "עזרה ליתומים", עמותת גמילות חסדים יהודית, שמאוחר יותר בנתה את "בית היתומים" שקורצ'אק התמנה למנהלו.

סופר, פובליציסט, עורך ואיש רדיו

יצירת הביכורים של קורצ'אק פורסמה ב-26 בספטמבר 1896 בשבועון "קולצה" (קוצים). כתלמיד גימנסיה נאסר עליו לפרסם רשמית את דבריו בעיתונות, לכן חתם בשם-העט "הן". בהמשך השתמש בשמות עט שונים: "הן-ריק", "הגות", "הדוקטור הזקן". בשנת 1898 השתתף קורצ'אק בתחרות כתיבת מחזות של העיתון "קורייר ורשבסקי" ושלח אל התחרות מחזה בן ארבע מערכות בשם "אי זו הדרך?" (Którędy?). על המחזה חתם יאנֶאש קורצ'אק, שם עט אותו שאל מרומן של קראשבסקי "סיפורו של יאנָאש קורצ'אק ובתו של נושא החרב המלכותי". עקב טעות של פועל בבית הדפוס, במודעה המכריזה על תוצאות התחרות הופיע "יאנוּש", במקום "יאנאש". המחזה עצמו אבד. בשנים 1898–1901 פרסם בכתב העת "חדר קריאה לכל" (Czytelnia dla Wszystkich). משנת 1900 החל לפרסם כיאנוש קורצ'אק. הוא חתם כך אף על מכתביו הפרטיים, אך לא ויתר על השמות האחרים.

בפברואר 1900 החל לשתף פעולה עם השבועון "קולצה" (קוצים) תחת שם העט הן-ריק (Hen-Ryk). בשנת 1901 החל לכתוב פיליטונים. בשנת 1905 יצא לאור הקובץ "הבלים" (Koszałki Opałki), אסופת פיליטונים מ"קולצה", אותם כתב בין השנים 1901–1904. באותה שנה יצא לאור הרומן "ילדי רחוב", בתחילה כסיפור בהמשכים בכתב העת "חדר קריאה לכל" ומאוחר יותר כספר.

בשנים 1904–1905 כתב פיליטונים לכתב העת "קול" (Głos) בשם העט "g.". בכתב-עת זה פורסם בהמשכים הסיפור "ילד הטרקלין", שיצא כספר בשנת 1906 והביא לקורצ'אק פרסום בינלאומי. באותה שנה החל לכתוב לכתב העת "פְּשֶגְלוֹנְד סְפּוֹלֶצְ'ני" ("סקירה חברתית").

בשנים הבאות פרסם מספר ספרי ילדים, בהם: "צלקת" "המלך מתיא הראשון", "המלך מתיא באי הבודד", "פשיטת הרגל של ג'ק הקטן" ו"קאיטוש המכשף". כמו כן, פרסם חיבורים פדגוגיים חשובים, ביניהם: "איך לאהוב ילדים", "הרגעים החינוכיים", "כאשר אשוב להיות ילד", "זכותו של הילד לכבוד" ו"פדגוגיה מבודחת". בזמן מלחמת העולם השנייה ניהל יומן, מסמך בעל חשיבות גדולה לאור נסיבות יצירתו וקורותיו של קורצ'אק בעת המלחמה. העיזבון הספרותי של קורצ'אק כולל 24 ספרים ולמעלה מ-1,400 טקסטים שפורסמו בכתבי עת שונים. רק כ-300 פריטים, בהם כתבי יד מקוריים ספורים, גרסאות מודפסות תעודות ומכתבים נשמרו (ראו בהמשך רשימת ספרי קורצ'אק).

ב-16 ביולי 1926 הוענק לקורצ'אק צלב הקצונה של מסדר תחיית פולין (Polonia Restituta, (אנ')) עבור פעילותו החברתית, החינוכית, הפילנתרופית והספרותית. בשנת 1937 קיבל את "עלה הדפנה המוזהב האקדמי" - פרס האקדמיה הפולנית לספרות.

בשם "הדוקטור הזקן" פעל קורצ'אק לקידום זכויות הילד. הוא יצר סגנון יוצא דופן, בו פנה ישירות אל המאזינים הצעירים ביותר, ובצורה פשוטה דיבר על הדברים החשובים ביותר. ב-1936 הופסקו תוכניות הרדיו הפדגוגיות שלו, למרות התגובות הנלהבות של המאזינים והביקורת, בשל התחזקות האווירה האנטישמית והלחצים שהופעלו עקב כך על תחנת הרדיו. קורצ'אק חזר לשדר כעבור שנתיים בסדרת הרצאות ברדיו הפולני. הוא דיבר אל מאזיני הרדיו גם אחרי פרוץ המלחמה, בימים הראשונים של ספטמבר 1939.

בעבודתו הפדגוגית השתמש קורצ'אק באמצעים חדישים מאוד לזמנו. הוא יצר את עיתון הילדים והנוער "מָאלִי פְּשֶגְלוֹנְד" ((Mały Przegląd - "סקירה קטנה") (1926 – 1939), אשר הופיע כמוסף שבועי ליומון הוורשאי "נאש פשגלונד" ("סקירתנו"). הגיליון הראשון הופיע ב-9 באוקטובר 1926 והיה זה כתב העת הראשון בפולין שנוצר על ידי ילדים ונוער. קורצ'אק ערך אותו במשך ארבע שנים ומשנת 1930 היה עורכו יֶז'י אבּרמוב (אשר נודע לאחר המלחמה כאיגור נוורלי, מי שהיה זמן מה גם מזכירו של קורצ'אק). משרדי העיתון היו ברחוב נובוליפקי 7. בעיתון כתבו ילדים, העורך וכותבים כירחמיאל ויינגרטן. העיתון יצא לאור למרות התגברות האנטישמיות, חוסר הסובלנות, ההפרדה הגזעית והחרם על עסקים יהודיים בשנות ה-30. הגיליון האחרון יצא לאור ב-1 בספטמבר 1939.

זהות

קורצ'אק חש עצמו כיהודי וכפולני ופעל למען קרוב לבבות בין הפולנים והיהודים. שפת האם שלו הייתה פולנית וזו הייתה השפה בה כתב ויצר. הוא הבין גם קצת יידיש, לשונם של מרבית יהודי פולין, דרך שליטתו בשפה הגרמנית. בשנות השלושים, כאשר התקרב לתנועה הציונית, החל ללמוד עברית. הוא שיתף פעולה עם כתבי העת של תנועות הנוער הציוניות והשתתף בסמינרים שלהם. בתקופה זו עבר משבר בחייו הפרטיים והמקצועיים. שני מסעותיו לארץ ישראל ב-1934 וב-1936 עזרו לו במידה מסוימת להיחלץ ממשבר זה. לדבריו, הוא נסע לארץ ישראל כדי "לספוג את העבר, למצוא נקודת משען להרהורים על ההווה ואף לגעת בעתיד".

יחד עם סטפניה וילצ'ינסקה (1942-1886), ייסד וניהל קורצ'אק את "בית היתומים", בית חינוך בוורשה לילדים יהודים שהוקם ומומן על ידי העמותה היהודית "עזרה ליתומים", ופעל ברחוב קרוכמלנה 92 (היום רחוב יאקטורובסקה 6). בית היתומים החל את פעילותו ב-7 באוקטובר 1912. קורצ'אק התגורר בבית זה עד שנת 1932, אז עבר לדירתה של אחותו ברחוב ז'ורביי 42. המחנכת הראשית של המוסד הייתה סטפניה וילצ'ינסקה – "גברת סטפה". קורצ'אק ניהל את המוסד במשך 30 שנה. בשנת 1919 ייסד יחד עם מריה פאלסקה מוסד חינוכי נוסף, בית יתומים לילדים פולניים בשם "ביתנו" (1919-1936), שבתחילה מוקם בפרבר של ורשה, פרושקוב, ובשנת 1928 הועבר לשכונה ביילני בוורשה, לרחוב יאנה קספרוביצ'ה 203. גם ב"ביתנו" יושמו שיטות חינוכיות חדשניות.

ב-2 באוקטובר 1940 הועבר "בית היתומים" לגטו ורשה, לרחוב חלודנה 33. בזמן המעבר קורצ'אק נאסר, והגרמנים החזיקו אותו בבית הסוהר פאביאק, משם שוחרר בערבות כעבור כמה חודשים. בית היתומים עבר לרחוב שיינה 16 (שליסקה 9).

בשני המוסדות החינוכיים, שנועדו לילדים בגיל 7–14, מומשו הרעיונות של חברת ילדים בעלת מנהל עצמי שיצרה את מוסדותיה האוטונומיים כמו פרלמנט ובית דין שנוהלו בידי הילדים, עיתון, מערכת תורנויות ואפילו קופת הלוואות. הפסיכולוג השווייצרי ז'אן פיאז'ה, שביקר בבית היתומים של קורצ'אק, אמר עליו:

העד אדולף ברמן: ”הקמנו כ-30 בתי יתומים ופנימיות גם בשביל ילדי הרחוב. בפנימיות ובבתי יתומים אלה היו כ-4,000 ילדים. בין המוסדות האלה היה גם בית היתומים המפורסם שבראשו עמד המחנך הגאוני והסופר הדגול, הסופר לילדים יאנוש קורצ'ק, ששמו היה ד"ר הנריק גולדשמיט, שגם הספרים שלו וגם השיטות שלו היו מאוד מאוד מפורסמים בפולין“.העדה צביה לובטקין: ”גברים, נשים וילדים הועברו לטרבלינקה, למחנה המוות. היו אלו תמונות ידועות של תהלוכות ילדים מבתי ילדים, אשר הלכו בבגדיהם הדלים בכיוון לאומשלג, ילדים אשר הלכו עם מחנכיהם, כמו יאנוש קורצ'ק, למשל, אשר שמו הלך לפניו והגרמנים רצו לשחררו, אבל הוא לא הסכים“.

מתוך משפט אייכמן ישיבה 25 וישיבה 26,, מאי 1961 ; במסמכי גנזך המדינה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב קורצ'אק לצבא הפולני כקצין, אך לא התקבל לשורות הצבא מפאת גילו. בזמן הכיבוש הגרמני הוא לבש את מדי הצבא הפולני וסירב לציית לפקודה הנאצית המצווה על היהודים לענוד סרט מעוטר במגן דוד, משום שראה בכך חילול הסמל. בחודשים האחרונים של חייו (ממאי 1942) חי בגטו ורשה. נברלי, שכתב מאוחר יותר את הביוגרפיה של קורצ'אק, ניסה להשיג לו תעודות מזויפות מן האזור הארי של העיר, אך קורצ'אק סירב לעזוב את הגטו ובעצם לעזוב את חניכיו.

בגטו ורשה חזר קורצ'אק לכתיבת יומנו, אותה החל בשנת 1939 והפסיק למשך כשנתיים וחצי, כאשר הקדיש את זמנו ומרצו לטיפול ודאגה לחניכיו בבית היתומים ופעילות הקשורה במצבם של הילדים בגטו. היומן נמסר לידי ידידו הסופר איגור נברלי ופורסם לראשונה בוורשה בשנת 1958. בהיותו בן חמש, כך כתב ביומנו ב-1942(בגטו ורשה) "גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי... להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי, כפי הנראה..."

הרישום האחרון ביומנו הוא מ-4 באוגוסט 1942.

בבוקר 5 או 6 באוגוסט 1942, שטחו של הגטו הקטן הוקף על ידי פלוגות אס-אס ושוטרים אוקראינים ולטביים. בזמן קיומה של האקציה הגדולה, כלומר השלב העיקרי של השמדת אוכלוסיית גטו ורשה, קורצ'אק דחה שוב הצעות להצלה, כי לא היה מוכן לנטוש את ילדיו ועובדיו בבית היתומים. ביום הגירוש הוביל קורצ'אק את מסע חניכיו לאומשלאגפלץ, משם יצאו טרנספורטים למחנות ההשמדה. קורצ'אק צעד בראש, בראש גלוי, בנעליים צבאיות גבוהות אוחז בידיהם של שני ילדים. במסע השתתפו כ-200 ילדים וכעשרה מטפלים, ביניהם סטפניה וילצ'ינסקה. המסע שלהם הפך לאגדה, מיתוס של המלחמה, הנשען על זיכרונות שלא היו תמיד מהימנים וחסרו לכידות בפרטיהם.

איני רוצה להיות מחלל קודש ולא מנתץ פסלים - אך חייב אני לומר איך ראיתי את זה אז. האווירה הייתה חדורה באיזה חוסר אונים, אוטומטיות, אפתיה. לא הייתה התפעמות מיוחדת מכך שהנה קורצ'אק הולך, לא היו הצדעות (כפי שאחדים מתארים), ובוודאי שלא הייתה איזו התערבות של שליחי היודנראט – איש לא ניגש לקורצ'אק. לא היו מחוות, לא היתה שירה, ולא ראשים מורמים בגאון. איני זוכר אם משהו נשא את דגל בית היתומים, אומרים שכן. הייתה דממה איומה ומותשת. קורצ'אק גרר רגל אחרי רגל, שחוח, מלמל לעצמו משהו מפעם לפעם (...). המבוגרים מבית היתומים, ביניהם סטפה (וילצ'ינסקה), הלכו לצידו, כמוני, או מאחוריו, הילדים בהתחלה ברביעיות ואחר כך איך שיוצא, בקבוצות מבולבלות. אחד הילדים החזיק את קורצ'אק בכנף מעילו, אולי בידו, הם הלכו כמו בטראנס. ליוויתי אותם עד לשער האומשלגפלאץ.

על פי גרסה אחרת, הילדים צעדו ברביעיות ונשאו את דגלו של "המלך מתיא הראשון", גיבור אחד מספריו של קורצ'אק. כל ילד נשא עמו צעצוע או ספר אהוב. אחד הנערים, שהלך בראש, ניגן בכינור. האוקראינים ואנשי האס-אס הצליפו בשוטיהם וירו באוויר מעל להמון הילדים. אף על פי שאחד מהם הוביל את המצעד, נראה שחש מעין סימפתיה אל הילדים.

הוא הלך בראש התהלוכה הטרגית הזאת. את הילד הצעיר ביותר החזיק בזרועותיו ואחז בידו של פעוט אחר (...) צריך לזכור שהדרך מבית היתומים לאומשלאגפלאץ הייתה ארוכה. היא נמשכה ארבע שעות. ראיתי אותם כשפנו מרחוב ז'לזנה לרחוב לשנו. הילדים היו לבושים במיטב מחלצותיהם. הם היו לבושים במדי ג'ינס כחולים. כל התהלוכה צעדה ברביעיות, בקצב, במרץ ובכבוד לאומשלאגפלץ - כיכר המוות! למי הייתה זכות להוציא כזה פסק דין? (...) והעולם שתק! ולפעמים שתיקה היא הסכמה למה שקורה.

באותו יום נשלחו מגטו ורשה 4,000 ילדים ומטפליהם מבתי היתומים בעיר. קורצ'אק נרצח יחד עם חניכיו במחנה ההשמדה טרבלינקה. בשנת 1948, לאחר מותו, הוענק לקורצ'אק "צלב אבירי מסדר תחיית פולין".

תפיסתו החינוכית

עוד בנעוריו התעניין קורצ'אק בתאוריות חינוך פרוגרסיבי והושפע מהרעיונות של זרם "החינוך החדש". הוא שאב השראה מתאוריית החינוך הפרוגרסיבי שעוצבה על ידי ג'ון דיואי ומרעיונותיהם של דקרולי ומונטסורי וכמו כן מפדגוגים מוקדמים יותר – פסטלוצי, ספנסר ופרבל והכיר את רעיונותיו הפדגוגיים של טולסטוי. בקיץ 1898 נסע לשווייץ על מנת להתוודע לפעילותו ויצירתו הפדגוגית של יוהאן היינריך פסטלוצי, נסיעה אותה תיאר מאוחר יותר בכתב העת "חדר קריאה לכל".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הוא הרצה במכללות שונות בפולין, בין היתר במכון הממלכתי לחינוך מיוחד (היום האקדמיה לחינוך מיוחד ע"ש מריה גז'גוז'בסקה), בסמינר הממלכתי למורים בני דת משה ובמכון הממלכתי למורים.

קורצ'אק היה חסיד של האמנציפציה של הילד, ההגדרה העצמית שלו וכבוד לזכויותיו. גופי המנהל העצמי של החניכים שפעלו במוסדותיו כמו פרלמנט הילדים ובית הדין, הגשימו בחיי היום-יום את עקרונות הדמוקרטיה, שהיו תקפים בעיניו באופן שווה הן לילדים והן למבוגרים, והכינו את "האנשים הקטנים" לעולם המבוגרים. "ילד מקשר ומבין כמו אדם מבוגר - הוא חסר רק את מטען הניסיון של האיש" – היה אומר. העיתון שפורסם עבור ועל ידי הילדים היה הפורום שלהם, בית היוצר לכישרונותיהם ואפיק חשוב להתבוללות שלהם בתרבות הפולנית, בעיקר לילדים ממשפחות אורתודוקסיות. קורצ'אק הרופא תמך בשיקום וטיפול חדשני ומורכב בילדים משולי החברה.

קורצ'אק טען שמקומו של הילד בחברת בני גילו ולא בפינה הביתית המוגנת. הוא שאף לכך, שילדים יעמתו בינם לבין עצמם את דעותיהם המתגבשות והשקפות העולם הראשוניות, וכך יעברו תהליך של סוציאליזציה (חיברות) ויכינו את עצמם לחיים מבוגרים. הוא השתדל להבטיח לילדים ילדות ללא דאגות – אך אין פירוש הדבר שתהיה נטולת חובות. למרות עשרות השנים שהפרידו בינו לבינם, קורצ'אק התייחס לילדים ברצינות וניהל עמם דיאלוג פתוח. הוא סבר שילד צריך לחוות מצבים נתונים ולהבינם בעצמו, להתנסות, ולהגיע בעצמו למסקנות ובמידת הצורך - למנוע תוצאות משוערות. "אין ילדים – יש רק בני אדם" – הוא כתב.

כל הילדים שריפא או גידל היו בעיניו כילדיו שלו. עמדותיו האלטרואיסטיות לא אפשרו לו להעניק יחס מיוחד או להעדיף קבוצה קטנה של חניכים אהובים. הוא לא האמין שהמשפחה המסורתית היא החוליה החשובה והבסיסית ביותר של הקשר החברתי, וחלק על התפקיד שמילאה בחוגי החברה הנוצרית השמרנית והחברה היהודית המסורתית.

היסודות החשובים של תפיסתו החינוכית של קורצ'אק:

הערכת גישתו החינוכית

פרסומים רבים דנים בתאוריה הפדגוגית של קורצ'אק, וכיום הוא זוכה להכרה רחבה יותר ויותר כמבשרם של מספר זרמים פדגוגיים. הוגים מודרניים רבים רואים את זכויות הילד כפי שהוגדרו על ידי קורצ'אק. הסיסמה "לתקן את העולם – פירושו לתקן את החינוך" – הייתה דעתו של קורצ'אק.

בשנות האלפיים, מוכר קורצ'אק כאחד החלוצים של הזרם הפדגוגי המכונה כיום "חינוך מוסרי" (Moral Education). זאת, על אף העובדה שלא יצר תאוריה שיטתית בנושא ורעיונותיו החדשניים התבססו על פרקטיקה. הוא התנגד לדוקטרינות בדידקטיקה, אף על פי שהיה מעודכן היטב בזרמים הפדגוגיים והפסיכולוגיים בני זמנו. לפי איגור נוורלי, קורצ'אק לא הזדהה עם אף אידאולוגיה מדינית ספציפית או דוקטרינה פדגוגית.

קורצ'אק, כאמור, מוכר היום כמבשרם של מספר זרמים. לורנס קולברג טוען, שהתאוריה שלו "קהילת הצדק של הילדים" (Children just community) מבוססת על הפרקטיקה של קורצ'אק. יש המניחים, שלקורצ'אק ולפאולו פריירה יש השקפות דומות על דמוקרטיה בבית הספר ועל התאוריה של הדיאלוג. חסידי "האהבה הפדגוגית" (Pedagogical Love) מבססים את התאוריה שלהם על מודל היחסים מורה-תלמיד שעוצב על ידי קורצ'אק. כותבים אחרים מוצאים אצל הן אצל קורצ'אק והן אצל מרטין בובר התחלות של זרם "החינוך הדתי". הרעיונות של קורצ'אק מיושמים ב"אידאולוגיה של נירמול", חינוך של ילדים עם ליקויים שכליים. גישתו החינוכית של קורצ'אק השפיעה על יוזמות חקיקה לטובת הילד, שהופיעו אחרי מלחמת העולם השנייה. לפולין היה חלק גדול בהן - היא לקחה חלק פעיל בהכנות להצהרת זכויות הילד בשנת 1959 ויזמה את "אמנת זכויות הילד", שהתקבלה בשנת 1989 על ידי האו"ם.

הערכה כסופר וכהוגה

ספריו של קורצ'אק נכתבו בפולנית ותורגמו לשפות רבות, בהן עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית, יפנית ואפילו אספרנטו. חלק מספריו תורגמו לעברית מספר פעמים, בשמות שונים. כמו כן, חלק ממאמריו נכללו במספר אסופות שונות בעברית, לעיתים בתרגומים שונים. הספרים עוסקים בהתגברות על הפחד, בהתמודדות עם אלימות פנימית הבוקעת מתוך הילד, בהתחשבות באחרים וכן בשוויון בינלאומיים, והצטרפות לצד הטוב שבאדם.

רבים נדרשו למשנתו החינוכית והבנת משמעות ספריו וסיפוריו של קורצ'אק.

חוקר הספרות אדיר כהן כתב מספר ספרים ומאמרים על משמעות הגישה של יאנוש קורצ'אק הנובעת מתוך ספרי הילדים שלו.

במרכז משנתו החינוכית של קורצ'אק ניתן לזהות מספר עקרונות יסוד: יש להכיר את הילד הכרה מלאה, יש להבין את נפשו ואת עולמו המיוחד, יש להודות במלוא זכותו לכבוד ולאהבה. לדעתו הילדות איננה תקופת הכנה לחיים אלא החיים עצמם. ניתן לזהות קרבה בתפיסתו החינוכית לזו של דיואי. כדיואי גם קורצ'אק האמין כי החינוך הוא צמיחה מתמדת של האדם מתוך עולם החוויות וההתנסויות שלו. מול התפיסה הישנה של בית הספר שבחלקה קיימת עד ימינו, מתאר קורצ'אק בית ספר שבו ילמדו ילדים מתוך דיאלוג עם החיים "שבה ילמד על האדם והסביבה בה הוא חי, יתמודד עם אורחות חיי האדם, ישאל שאלות על טעמם של החיים, על האפשרות להשפיע עליהם, על סיכוי האושר, על אהבה ואנושיות...

את ההשוואה לדיואי כתב פרופ' כהן על פי המאמר "החינוך לאידיאליזם מציאותי לפי יאנוש קורצ'אק - עיון בתודעת הייאוש והתקווה" של הרב ד"ר סטיב קופלנד ממכון פרדס, מכללת הרווארד, והמכללה העברית בבוסטון.

החוקר יובל דרור, כתב על גישת החינוך אשר בדרכה הלך קורצ'אק עצמו, עליו דנו בו אנשי חינוך עוד בתוך כותלי בית היתומים החי בוורשה, ועל הבעתו של גישה זו בתוך ספריו. לדברי רוב החוקרים, מסביר דרור, עיקר עניינו של קורצ'אק היה נתינת תחושת בית. דרור חולק על דעתם, והוכיח שגישת קורצ'אק היא חינוך, בראש ובראשונה לנשיאת אחריות, לערכי חברה, חירות ושלטון עממי בלתי עריץ. גם במאמרו של דרור מודגשת ההתמודדות עם מצבים אמיתיים, וההכרה בצדדים השליליים שבחיים. כך, בבית היתומים היה מוסד "מלך הילדים" שנשא באחריות רבה, ובו בזמן היה צריך להיזהר מנפילת מעמדו ל"מפונק של הדוקטור" או "חביבהּ של סטפה", ובמילים אחרות: ספרו "המלך מתיא הראשון" אינו רחוק מההווי בבית היתומים.

החוקרת עינב בן-דורי מפרטת את הערכים לילדים ולמבוגרים העולים מתוך שני ספריו של קורצ'אק על "המלך מתיא". זוהי הקדמה למאמר על כוחו של הסיפור לשנות אנשים, ועל משמעות הסיפור החסידי. לדעתו הספרים אינם רק "חינוכיים" עבור הילדים, אלא פונים גם לעולמם של המבוגרים, ומדגיש בפניהם את הצורך להתייצב לצד ערכי היושר והשוויון.

בספר "הילד הוא אדם, הגותו החינוכית של יאנוש קורצ'אק", חוקר החינוך מרק סילברמן דן בהגותו וגישתו החינוכית של קורצ'אק העולה מתוך כתביו וגם סיפוריו, וכמו אחרים מדגיש את גישתו של קורצ'אק הקורא למבוגרים להתנהג ככל האפשר עם ילדים כבוגרים זעירים, וכך גם קרא לספרו. אך בנוסף לכך, הוא מנתח את עמדותיו על רקע עמדות דומות בפולין המשכילה - עמדות של פטריוטיות מחד (המופיעים באופן בולט בספרי הילדים הידועים שלו), אחוות האדם מאידך, אהבת הטבע והתבוננות בעין אוהדת אך מפוקחת בו, וב"תהליכי צמיחה וקמילה" (גם אלו בולטים בסיפורי קורצ'אק). בסופו של דבר, סילברמן מגיע למסקנה שחלק חשוב מדרכו החינוכית של קורצ'אק, הוא היחס החיובי הנדרש לחלומות ותקוות של האדם עצמו ושל חבריו.

זו, לפי דעת הכותב, הייתה גם פרשנותו הדתית של קורצ'אק לאלוהים, וכך גם חש את הצורך באחוות ישראל (כלומר אחווה יהודית), בין היתר בתפקידם כ"מתקני עולם". עם התקדמות השנים התקרב הן לציונות והן לאהדת המסורת היהודית, על פי פרשנות זו שהוא נתן לה, וכל עוד הטקסים היהודיים מכוונים נכון, אל המהלך הזה, של אהבת העולם, הטבע והאחווה האנושית.

החוקר אלי אשד טען, שבספר "יותם הקסם" (תורגם מאוחר יותר בשם: 'קאיטוש המכשף'), קורצ'אק מתמודד וכותב נגד התפיסה של ניטשה, תפיסת 'האדם העליון' והעצמת השכלתנות והמדע, דעות שבאו לידי ביטוי במשטר הנאצי והגותו. קורצ'אק לעומת זאת בוחר בתפיסה המדגישה את הרגשות, החיבה והחמלה האנושית. יותם (או קאיטוש), גיבור הספר יותם הקסם, הוא למעשה אנטי-גיבור, המגלה את ההרס שהאדם (הקטן כגדול) יכול להביא על העולם, והלומד לרצות לפעול רק עבור הטוב שבו.

אשד אף חשף את כתיבתו הלא ידועה של קורצ'אק, הן הציונית והלאומנית למדי (אך אוטופית), והן כתיבתו על הנאציזם ועל היטלר בפרט, במחזה לא ידוע, שהוצג 50 פעם בפני קהל מבוגרים אך לא הודפס מעולם בחייו. במחזה זה, מטורפים מתכנסים להקמת ממשלה בבית המשוגעים בו הם חוסים, ופורשים את משנתם, הכוללת דמות היטלראית המטילה אימה ורצח על העולם כולו. וכן סיפור ילדים שהופץ בעברית בלבד, ובצנזור פרטים רבים, ובו ילד החולם על עלייתו לארץ, ובסופו פוגש את היטלר ומשכנע אותו שאפשר, עם עוצמה, לעשות דברים טובים בעולם.

החוקרת ורד גנור-שביט, מדגישה את הצורך של קורצ'אק להראות לילדים את החולשות האנושיות, כולל ההתמודדות עם כישלונות מוסריים, ונפילות נפשיות, ולא להסתירם. במיוחד חשוב להראות להם את מגבלות האדם, ואת ההכרה בדברים שאינו יכול לשנותם.

היא מצטטת מספרו "כיצד לאהוב ילדים":

נתפסים אנו לאשליה, כי ימים רבים יוכל הילד להסתפק בהשקפת העולם של המלאך, שלפיה הכל פשוט ונבון בטיבו, כי יעלה בידינו להעלים ממנו את חוסר הידיעה, החולשה, הסתירות, את תבוסותינו ונפילותינו ואת העדר נוסחת האושר... וכי רצונך שההתפתחות תבוא לפתע?... וכי בהבחינו בשקר הראשון שלך לא יפסיק בבת אחת להאמין בכל אמיתותיך?... אין בחינוך דבר טוב יותר, מכנותו הגמורה של המחנך עצמו... אפילו האהבה - אסור לה לקלקל את האמת, כי האמון חשוב מן האהבה."

החוקר משה שנר הסביר את עמדות הסטואה שקורצ'אק קרא מעט לפני מותו בספרו של מרקוס אורליוס, וראה בהם תפיסה הדומה לתפיסה התנ"כית המופיעה בספר משלי. הוא מסביר מדוע גם התנגד קורצ'אק ל"משנה סדורה" בנושא החינוך, אך בה בעת היו לו גישה וקו:

קורצ'אק נמנע במכוון ובמוצהר מכתיבתה של משנה סדורה הנשענת על גופי רעיונות ברורים ומקורות סמכות מוכרים. לטענתו, לא החוכמה הפדגוגית הכתובה בספר היא העיקר: "הילד אינו תובע חכמה שעל נייר"; יתרה מזאת, "הפרוגראמה היא המסלפת והרוצחת של הדעת" (דת הילד, 1978, עמ' 78). הדעת מצויה אפוא מחוץ לפרוגרמות, אלו שגורמות לאדם להפסיק לחתור לידיעה עמוקה יותר. לפיכך קורצ'אק מחפש אחר מורה המודה מתוך ענווה באי-ידיעתו המקורית... ובהמשך המאמר: ...גישה נכונה לחינוך מתגבשת מתוך ניסיון החיים, לא מבין ספרי הלימוד. "לכו לעבוד והקשיבו לאינטואיציה שלכם", מייעץ קורצ'אק למאזיניו שוב ושוב (שם, עמ' 118, 405 ובמקומות רבים נוספים) ...

לדבריו, תפיסת הסטואה מביעה את קבלת העולם כפי שהוא, תוך התבוננות אמיתית וכנה בו, ותוך צירוף הכוחות האנושיים להתמודדות עמו, באחווה. לפי פירוש זה, הנפש האנושית, שתמיד שואפת לטוב ומקווה, יכולה לזהות את הרגעים והמקומות שאין אפשרות להתמודד עימם. בהליכה שלנו בעיניים פתוחות מול הרוע והרשע המתגלים בעולם ומול המוות, אנחנו מעודדים זה את זה להמשיך כחברה שמחה, בריאה בגופה ובנפשה ושואפת לטוב.

לזכרו של קורצאק הוקמו אנדרטאות רבות, הוקמו ארגונים המוקדשים לתיעוד חייו והמחשבה הפדגוגית שלו ומוסדות לימוד רבים נקראו על שמו בישראל ובעולם. בערים רבות בישראל רחובות על שמו. בשנת 1942 זמן קצר לאחר מותו של קורצ'אק הוקם בית יתומים ברעננה בשם ביתנו שאף אימץ את שיטתו החינוכית של קורצ'אק. ביתנו קלט ילדים ניצולי שואה שנשלחו למוסד על ידי ארגון עלית הנוער בזמן המלחמה ובשנים שאחריה.

אנדרטה ליאנוש קורצ'אק בפתח בית היתומים בורשה

אנדרטה ליאנוש קורצ'אק בבית העלמין היהודי בוורשה

אנדרטה ליאנוש קורצ'אק ותלמידיו של הפסל יעקב אפשטיין בבת ים

אנדרטה ליאנוש קורצ'אק ולסטפה וילצ'ינסקה ביער יהדות פולין בהר הרוח

יאנוש קורצ'ק והילדים ומעליהם קסדות נאציות - באנדרטת מגילת האש

כמו כן, יצאו האסופות:

מרבית ספרי ההגות של קורצ'אק תורגמו כחלק מאסופת כתבים בנושאי חינוך ולא כספרים עצמאיים. להלן רשימת ספריו כפי שיצאו בפולנית, תוך ציון האסופה בה הם כלולים.. ראו בהמשך רשימת אסופות בעברית.

האסופות:

לקריאה נוספת

מאות מאמרים שנתפרסמו בעברית מתמקדים באיש ויצירתו. בין הכותבים עליו מחנכים, חוקרים, מבקרים, ויוצרים: זרובבל גלעד, מנחם רגב, משה שנר, ישראל גוטמן, יעקב רתם, שבח אדן, עדינה בר-אל, גרשון ברגסון, ורבים אחרים.