הנרי קיסינג'ר
הנרי אלפרד קיסינג'ר (באנגלית: Henry Alfred Kissinger; נולד ב-27 במאי 1923) הוא מדינאי יהודי-אמריקאי, שכיהן כיועץ לביטחון לאומי ובהמשך כמזכיר המדינה של ארצות הברית, מטעם המפלגה הרפובליקנית. הוא היה ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה, וכן לראשון שכיהן בשני התפקידים במקביל.
על מעורבותו במשא ומתן להסכם הפסקת האש בווייטנאם, זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1973. שנה קודם לכן זכה בתואר איש השנה של המגזין טיים.
במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה בתקופת הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ של ארצות הברית לפי תפיסת הריאל-פוליטיק. בין השנים 1969–1977, וכחלק מתפיסה זו השתתף באופן משמעותי בתהליך הדטאנט, שעיקרו הפשרת היחסים שבין הגוש המערבי לגוש המזרחי. כחלק מתהליך זה פעל למיסוד היחסים הדיפלומטים עם סין הקומוניסטית ולחתימה על הסכם פריז בשנת 1973, במטרה להביא לסיומה של מלחמת וייטנאם. גישת הריאליזם בה תמך קיסינג'ר, הובילה להתנהלות אמריקאית שנויה במחלוקת, דוגמת התמיכה שהעניקה לפקיסטן במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש, על רקע רצח העם הבנגלי שבוצע על ידי ממשלת פקיסטן, ללא כל ניסיון התערבות אמריקאי.
על אף השפעתו הרבה בזירה המדינית, נותר קיסינג'ר דמות שנויה במחלוקת במידת מה. בעוד חוקרים ואנשי אקדמיה רבים רואים בו כאחד ממזכירי המדינה האפקטיבים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, ישנם פעילי זכויות אדם ואקטיביסטים המגנים חלק מפועלו ורואים בו כאחראי לפשעי מלחמה.
בנוסף לעבודתו המדינית כתב קיסינג'ר ספרים רבים העוסקים במדיניות חוץ ובדיפלומטיה. הוא המייסד והנשיא של חברת הייעוץ "קיסינג'ר ושות' (אנ'), אשר הוקמה בשנת 1982 ועוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים.
ראשית חייו
נולד בשם היינץ אלפרד קיסינגר (בגרמנית: Heinz Alfred Kissinger) בפירט, מדינת בוואריה שבגרמניה למשפחה יהודית מסורתית, בתקופת רפובליקת ויימאר. אביו, לודוויג (לואיס) קיזינגר עסק בהוראה בעוד אמו פולה (לבית שטרן) הייתה עקרת בית. לקיסינג'ר היה אח קטן בשם ולטר. אחד מתחביביו העיקריים של קיסינג'ר בתקופת ילדותו היה כדורגל, והוא שיחק תקופה מסוימת בקבוצת הילדים של גרויטר פירט, אשר הייתה אחד מהמועדונים הבולטים באותה תקופה. בנעוריו בפירת שבגרמניה היה חבר פעיל בצעירי אגודת ישראל. ב-20 באוגוסט 1938, בשל רדיפות המשטר הנאצי, נמלטה משפחתו ללונדון ומשם הגיעה לניו יורק ב-5 בספטמבר 1938. לאחר הגעתו לארצות הברית, שינה היינץ קיסינגר את שמו ל"הנרי קיסינג'ר".את לימודיו התיכוניים העביר קיסינג'ר בתיכון שבשכונת "Washington Heights" שבמנהטן, והשתלב במסגרת קהילת המהגרים היהודים מגרמניה, שרבים מתוכה התגוררו בשכונה. על אף העובדה שקיסנג'ר השתלב בארצות הברית, הצטיין בלימודיו ולמד במהירות את השפה האנגלית, הוא לא הצליח להיפטר לחלוטין מהמבטא הגרמני שלו (המשויך לאזור מזרח פרנקוניה שבבוואריה). אחת מהסברות לכך היא ביישנותו של קיסינג'ר בצעירותו אשר הקשתה על הסרת המבטא.
לאחר שנתו הראשנה בתיכון ג'ורג' וושינגטון, ובשל מצבה הכלכלי הרעוע של משפחתו, החל קיסינג'ר לקחת שיעורי ערב, כאשר במהלך היום עבד במפעל לייצור מברשות גילוח. עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1940, נרשם קיסינג'ר ללימודי חשבונאות בסיטי קולג' שבניו יורק, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשנת 1943, עם גיוסו לצבא האמריקאי.
שירות צבאי
לאחר גיוסו, ב-19 ביוני 1943, קיבל קיסינג'ר אזרחות אמריקאית. במסגרת שירותו, נשלח ללימודי הנדסה בקולג' לאפייט שבפנסילבניה. עם זאת, התוכנית בוטלה והוא הוצב מחדש באוגדה 84. בשל שליטתו בגרמנית, הוצב קיסינג'ר במחלקת המודיעין. במסגרת תפקידו, השתתף במבצעים שונים בהם השתתפה האוגדה, בהם הקרב על הבליטה.
עם התקדמות הצבא האמריקאי בגרמניה, בעודו בדרגת טוראי בלבד, מונה למושל העיר הגרמנית קרפלד, עיר בינונית בגודלה, הסמוכה לדיסלדורף. בעקבות הצלחתו זו הועלה לדרגת סמל והוצב בגייס המודיעין הנגדי, במאמץ לתפוס פושעי מלחמה נאצים שנמלטו מכוחות הברית. על תפקודו ואומץ ליבו בתפקיד זה קיבל את כוכב הארד, העיטור הרביעי בחשיבותו בצבא ארצות הברית.
במהלך המלחמה גמלה בליבו ההחלטה לנטוש את לימודי החשבונאות אותם התחיל ולפנות לעולם האקדמי, תוך התמקדות בהיסטוריה פוליטית.
השכלה אקדמית
בשנת 1950, סיים קיסינג'ר לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד. בשנת 1952, השלים את לימודי התואר השני ובשנת 1954 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, אשר עסקה בנושא המדיניות הפוליטית של לורד קאסלריי וקלמנס ונצל פון מטרניך, אשר השפיעה רבות על תפיסת העולם של קיסינג'ר, בין היתר בצורך של מדינאי ליצור סדר מדיני המבוסס על מאזן כוחות כבסיס ליציבות בעולם. לאחר קבלת הדוקטורט, נבחר קיסינג'ר לסגל המרצים בפקולטה לממשל באוניברסיטה. בשנת 1957, זכה לתהילה אקדמית, לאחר שבמסגרת ספרו "נשק גרעיני ומדיניות חוץ", ביקר את מדיניותו של הנשיא דווייט אייזנהאואר בנושא השפעת האיום הגרעיני על יחסי הכוחות עם ברית המועצות.
על אף פיתוח הקריירה האקדמית, החל קיסינג'ר למלא תפקידים שונים במסגרת הממשל האמריקאי. בין השנים 1961–1968, במקביל לעבודתו בהרווארד, שימש, בין היתר, כיועץ מיוחד לנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון בנושאים של מדיניות חוץ.
בשנת 1969, עזב קיסינג'ר את עבודתו באוניברסיטה לאחר שמונה על ידי נשיא ארצות הברית הנבחר ריצ'רד ניקסון, לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. הוא נכנס לתפקידו זה ב-20 בינואר 1969.
במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי, תחת הנשיא ניקסון וכחלק ממדיניות הריאל פוליטיק בה דגל, פעל קיסינג'ר למימוש תהליך הדטאנט ולהפשרת היחסים עם מדינות הגוש המזרחי. במסגרת הליך זה, תרם קיסינג'ר להורדת המתיחות בין ברית המועצות לארצות הברית. כחלק ממאמץ זה, היה מעורב קיסינג'ר בשיחות שהתקיימו בין המדינות בנוגע לסוגיית הגבלת נשק. השיחות אשר החלו כבר בשנת 1967, הובילו לחתימת שני הסכמים בנושא (הראשון בשנת 1972 והשני בשנת 1979). אמנה נוספת, אשר עסקה בהגבלת השימוש בטילים נגד טילים ונקראה "ABMT", נחתמה בשנת 1972, לאחר משא ומתן שניהלה ארצות הברית עם מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב.
כחלק מתהליך הדטאנט, השתתף קיסינג'ר במשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכמי הלסינקי בסוף יולי ותחילת אוגוסט 1975.
כחלק מניסיון להפעלת לחץ דיפלומטי על ברית המועצות, פעל קיסינג'ר לקידום היחסים עם סין הקומוניסטית. ביולי 1971, נסע קיסינג'ר באפן חשאי לסין ונפגש עם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי, אשר כיהן במקביל גם כשר החוץ. כעבור שלושה חודשים ביקר פעם נוספת במדינה. המאמצים הדיפלומטים נשאו פרי והובילו למפגש פסגה היסטורי שנערך בשנת 1972 בו השתתפו הנשיא ניקסון, ראש הממשלה אנלאי ושליט סין מאו דזה-דונג ואשר סיים תקופה של 23 שנים בה לא התקיימו בין המדינות יחסים דיפלומטים.
במהלך ההתקרבות לסין, ניצל קיסינג'ר את הבנתו לפיה קיימים חילוקי דעות בין המאואיזם הסיני ללניניזם הסובייטי, הבנה שונה במדיניות החוץ האמריקאית, שנטתה לראות עד לאותו זמן, את כל המדינות הקומוניסטיות כמקשה אחת. התקרבות ארצות הברית לסין, שכללה את הכנסתה כחברה באו"ם ובמועצת הביטחון, במקום טאיוואן (שייצגה את סין בעיני ארצות הברית עד אז), הרחיבה את הטריז בין סין לברית המועצות, עצרה את ההתערבות הסינית בווייטנאם והכניסה את ברית המועצות ללחץ שאיפשר סחיטת ויתורים והגעה להסכמים בהמשך.
עוד בטרם התמנה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, בעודו בהרווארד קיבל קיסנג'ר הזמנה משגריר ארצות הברית בסייגון לבקר בווייטנאם. לאחר מספר ביקורים במדינה בשנים 1966 ו-1967, הגיע קיסינג'ר למסקנה כי הסיכוי של הצבא האמריקאי להביא להכרעה צבאית במדינה (כחלק ממלחמת וייטנאם, שהחלה ב-1959) הוא אפסי ועל כן יש לבסס מציאות פוליטית חדשה שתלווה בהסכם הפסקת אש יציב ואשר תשרוד גם לאחר יציאת ארצות הברית וצבאה מהמדינה.
לאחר היבחרו לנשיאות בשנת 1969, הודיע הנשיא ניקסון על כוונתו לסיים את המעורבות האמריקאית במלחמה בווייטנאם באופן הדרגתי. בסיועו של קיסינג'ר, גיבש ניקסון את מדיניות ה"Vietnamization", לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לצבא דרום וייטנאם, אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא צפון וייטנאם והוייטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי. לקיסינג'ר היה תפקיד מפתח בתוכנית להפצצות בקמבודיה, שבוצעו ממרץ 1969 ועד ליולי 1970, במטרה לסכל התקפות של כוחות הצפון מתוך המדינה וכן כדי לקטוע את קו ההספקה דרך נתיב הו צ'י מין.
ההתקפות האמריקאיות המסיביות בקמבודיה גבו מחיר כבד מהאוכלוסייה הקמבודית ועוררו ביקורת רבה, שהופנתה בין היתר גם כלפי קיסינג'ר. לפי ההערכות, בין 4,000-150,000 אזרחים קמבודים נהרגו כתוצאה מהתקפות אמריקאיות, בין השנים 1969 ל-1973 ומאות אלפי בני אדם הפכו לפליטים לאחר שנסוגו מאזורי הקרבות אל עבר הערים.
בשנת 1969, החלו בפריז שיחות לקידום הפסקת אש ותהליך שלום בין ארצות הברית, שיוצגה על ידי קיסינג'ר לצפון וייטנאם, שיוצגה על ידי לה דק טהו. לאחר מספר שנים של סבבי שיחות, חלקן גלויות וחלקן חשאיות, נחתם הסכם להפסקת אש בין הצדדים ב-27 בינואר 1973. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. עם זאת, נמשכה הלחימה בין הצדדים, אשר הופסקה באופן רשמי רק ביולי 1976, עם איחוד דרום וצפון וייטנאם ולאחר נפילת עיר הבירה הדרומית סייגון לידי כוחות הצפון.
בבחירות דמוקרטיות שנערכו ב-1969 במזרח פקיסטן, נבחרה מפלגת "הליגה האוומית" שתמכה בהתנתקות של מערב פקיסטן (בה היה ממוקם השלטון המרכזי) ממזרחה (שלימים תהפוך לבנגלדש). בתגובה, החליט ראש הצבא הגנרל יחיא חאן (ששלטונו הצבאי הופל ב-1969) על טיהור נרחב במזרח המדינה בניסיון למנוע את שאיפות העצמאות של אזרחי מזרח פקיסטן. ב-25 במרץ 1971, פלש הצבא הפקיסטני למזרח המדינה והחל בטיהור אתני, שהוביל לפי נתונים של הממשל האמריקאי, ל-200 אלף הרוגים ול-10 מיליון פליטים שנסו מאזורי הקרבות מערבה לתוך הודו.
ביקורת רבה הופנתה כלפי הממשל האמריקאי, בעיקר כלפי הנשיא ניקסון וקיסינג'ר, שלטענת מבקריהם לא עשו דבר כדי למנוע את רצח העם הבנגלי וזאת על רקע העובדה שפקיסטן הייתה בת ברית של ארצות הברית. בהקשר זה, מתייחסים המבקרים לשני מברקים אותם שלח הקונסול האמריקאי במזרח פקיסטן ארצ'ר בלאד לוושינגטון בו הוא מפרט אודות הטבח שמבוצע באזרחים הבנגלים ואשר לא הובילו לנקיטת עמדה אקטיבית מצד הממשל ואף זכו לפקפוק בנוגע לאמיתות המצב מצידו של קיסינג'ר אשר אף תרם להעברתו של בלאד מתפקידו כקונסול. המלחמה הסתיימה לבסוף ב-16 בדצמבר 1971, לאחר פלישת הודו למזרח פקיסטן.
בשנת 1970, נבחר ראש המפלגה הסוציאליסטית סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה. בחירה זו עוררה דאגה בקרב הממשל האמריקאי וזאת בשל דעותיו הסוציאליסטיות ותמיכתו בקובה. בשל כך, הורה הנשיא ניקסון ל-CIA, בתמיכתו של קיסינג'ר, לפעול להפלתו של איינדה על ידי עידוד גורמי האופוזיציה במדינה להביא להפיכה צבאית ולסיום שלטונו. ב־11 בספטמבר 1973 בוצעה כנגד איינדה הפיכה צבאית אלימה בהנהגת חונטה בראשותו של הגנרל אוגוסטו פינושה ובתמיכתה של ארצות הברית. הצבא כיתר את ארמון הנשיאות, הפציץ אותו והרג את איינדה. בעקבות ההפיכה תפס פינושה את השלטון. ההפיכה הפאשיסטית דרדרה את צ'ילה לתקופה אפלה של דיכוי דמים. כ-50 אלף מבני העם הצ'יליאני נרצחו על ידי שליחי הכת הצבאית בראשות פינושה. רבבות עונו ואלפים "נעלמו".
מלבד ביקורת רבה שהופנתה כלפיו בשל מעורבותו בהפיכה הצבאית בצ'ילה, זכה קיסינג'ר לקיתונות של ביקורת לאחר ההתנקשות בדיפלומט הצ'יליאני הגולה אורלנדו לטלייה, שבוצעה בוושינגטון בשנת 1976. לדעת המבקרים, על אף העובדה כי קיסינג'ר ידע על כוונותיה של צ'ילה לפעול לחיסול מתנגדיה ברחבי העולם, כחלק ממבצע קונדור, הוא לא פעל להעברת מסר תקיף לממשל הצ'יליאני, על מנת למנוע פעולות אלה.
על המאמץ הדיפלומטי שהוביל להסכם הפסקת האש בווייטנאם, זכו קיסינג'ר ולה דק טהו בפרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1973. לפי ההיסטוריון האמריקאי ארווין אברהמס, הייתה זו הזכייה המעוררת מחלוקת ביותר בהיסטוריה של פרסי נובל עד לאותה תקופה. בפעם הראשונה אי פעם, עזבו במחאה את הוועדה שני נציגים ואילו דק טהו סירב לקבל את הפרס, כל עוד המלחמה בווייטנאם עדיין מתחוללת. קיסינג'ר ציין כי הסכים לקבל את הפרס "בהכנעה ובענווה".
מזכיר המדינה (1973–1977)
ב-21 בספטמבר 1973, מונה קיסינג'ר על ידי הנשיא ניקסון לתפקיד מזכיר המדינה והיה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה בארצות הברית. הוא נכנס לתפקידו כשבועיים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור.
ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 14:00 פרצה מלחמת יום הכיפורים, עם פלישת צבאות סוריה ומצרים לישראל. בראיון שנערך עמו בנובמבר 2013, אמר קיסינג'ר כי קיבל דיווח על המלחמה המתוכננת בשעה 12:30 של אותו יום. עוד הוסיף, כי שיחות טלפון דחופות שביצע עם הסובייטים והמצרים לא הועילו וכי ההחלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר להימנע מתקיפה מקדימה הייתה נכונה משום שמנעה מישראל להצטייר בפני הקהילה הבינלאומית כמחרחרת מלחמה והתחשבה באפקטיביות הנמוכה יחסית של מתקפה מקדימה בסמיכות לתחילת המלחמה
ב-9 באוקטובר 1973, הגיעו לארצות הברית שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והאלוף מוטה גור להיפגש עם קיסינג'ר. במהלך הפגישה סקרו השניים את מצבה הקשה של ישראל בחזית המצרית וציינו כי ראש הממשלה גולדה מאיר מעוניינת להגיע לוושינגטון, לשם בקשת סיוע דחוף מהנשיא ניקסון. קיסינג'ר התנגד לבואה של מאיר, בטענה כי הדבר יתפרש כחולשה מצד ישראל, אך פעל לזירוז הזרמת אספקת תחמושת ומטוסים לישראל, בהתאם לדרישותיה.
לאורך המלחמה ועל רקע העובדה כי הנשיא ניקסון היה שקוע וטרוד בפרשת ווטרגייט, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ האמריקאית כמעט לבדו. דוגמאות לחוסר המעורבות היחסית של ניקסון במלחמה הובאו בספרו של ההיסטוריון רוברט דאלק, שציין, בין היתר, כי קיסינג'ר המתין כ-3 שעות לאחר שנודע לו אודות הפלישה המתקרבת ובטרם יידע את ניקסון אודותיה. בראיון שנערך עמו ציין קיסינג'ר כי "הקושי הבסיסי במרוצת כל פרשת ווטרגייט היה בשימור האמינות האמריקאית בעוד הסמכות הנשיאותית נמצאת במתקפה מתמדת. אבל עזרה לנו העובדה שהמנהיגים הסובייטים לא העלו בדעתם עד כמה באמת התפוררה הסמכות בתוככי המערכת (האמריקאית)".
הדיונים עם השגריר הסובייטי דוברינין ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כמו גם השיחות עם ישראל ומדינות ערב, התנהלו כולן דרך קיסינג'ר, שמספר על כך בספרו "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם". במהלך המלחמה נקט בדיפלומטיה בדילוגים ויצא ל״מסע דילוגים״ בין ברית המועצות וישראל כדי להביא להפסקת אש בין ישראל ומצרים והיה מהארכיטקטים של הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה. בהמשך היה אחראי קיסינג'ר למסע דילוגים נוסף בין ישראל ומצרים שבסופו, נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים.
לאחר התפטרותו של הנשיא ניקסון ב-9 באוגוסט 1974 בעקבות "פרשת ווטרגייט", המשיך קיסינג'ר בתפקיד מזכיר המדינה בקבינט של הנשיא ג'רלד פורד, בעודו ממשיך לכהן כיועץ לביטחון לאומי, עד לעזיבתו את התפקיד ב-3 בנובמבר 1975.
עוד בטרם ההתפטרות, הועלתה ביקורת כנגד קיסינג'ר והממשל האמריקאי אשר, לפי הנטען, קיבלו התראה מוקדמת בתחילת יולי 1974 על כוונת הטורקים לפלוש לקפריסין אך לא מנעו זאת.
ממסמכים מסווגים שנחשפו בשנת 2014 בארצות הברית, עולה כי קיסינג'ר החל בפברואר 1976 בהכנת תוכנית מגירה לתקיפת קובה, כתגובה לשליחת חיילים קובנים לאנגולה במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה שם, החל מנובמבר 1975. מהמסמכים עלה כי לאורך מספר פגישות שנערכו בבית הלבן תמך קיסינג'ר בפעולה חזקה לעצירת מנהיג קובה פידל קסטרו מחשש שהתערבותו באפריקה תגרום לארצות הברית להיראות חלשה. לטענת קיסינג'ר, פעולות קובה עוררו חשש בעולם ממלחמת גזע רחבה יותר שעלולה להתפשט לאמריקה הלטינית וגם לערער את היציבות במזרח התיכון. בתוכניות המגירה שהוכנו הוצגו כמה אפשרויות פעולה דוגמת סגר צבאי, תקיפות אוויריות ומיקוש נמלים קובניים. לצד האפשרויות לתקיפה, הוצגו גם הסיכונים הגדולים מתקיפה אמריקנית בקובה, דוגמת העמקת הסכסוך עם ברית המועצות ומלחמה קרקעית לשם הגנה על בסיס הצי האמריקני במפרץ גואנטנמו.
בשנת 1974, החלו לצמוח במזרח טימור תנועות פוליטיות סוציאליסטיות אשר קראו לעצמאות חלקו המזרחי של האי, אשר נשלט באותה העת על ידי פורטוגל (כשחציו השני נשלט על ידי אינדונזיה). קריאה זו לעצמאות נתמכה על יד הממשל הפורטוגלי בראשותו של הנשיא הסוציאליסטי מריו סוארש. מנגד, אינדונזיה אשר ראתה בחומרה את שאיפות העצמאות של אזרחי מזרח טימור, פלשה לטריטוריה המזרחית ב-7 בדצמבר 1975, באצטלה של איום קומוניסטי. הפלישה האינדונזית נדחתה ב-24 שעות על מנת לא להביך את הנשיא פורד ואת קיסינג'ר שביקרו בג'קרטה ביקור רשמי ב-5 וב-6 בדצמבר. צמידות זו של הביקור לפלישה תרמה לחשד שהמבצע זכה לאישור סופי של ארצות הברית ועוררה ביקורת רבה, בין היתר כלפי קיסינג'ר על כך שלא עשה דבר על מנת למנוע את הפלישה ואף תמך בה כחלק ממאבק אמריקאי נגד התפשטות קומוניסטית אפשרית במדינות מזרח אסיה.
הכיבוש האינדונזי של מזרח טימור נמשך עד 1999, במהלכו נהרגו בין רבע לשליש מהאוכלוסייה שמנתה כ-700,000 תושבים טרם פרוץ הקרבות.
ב-20 בינואר 1977, פרש קיסינג'ר מתפקיד מזכיר המדינה, וזאת בעקבות הפסדו של פורד לג'ימי קרטר, בבחירות לנשיאות ב-1976. לאחר הפרישה, המשיך קיסינג'ר להשתתף בקבוצות ובארגונים שונים אשר עסקו בהתווית מדיניות חוץ, דוגמת ועד השלישייה.
באותה שנה, קיבל קיסינג'ר הצעה למשרה באוניברסיטת קולומביה, אשר בוטלה כעבור זמן מה בשל ביקורת מצד סטודנטים אשר התנגדו למהלך ואשר ואף יצרה הד תקשורתי נרחב. בהמשך, הצטרף קיסינג'ר לצוות המרצים במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים שבאוניברסיטת ג'ורג'טאון. בשנת 1978, מונה לדירקטור במנהלת ליגת הכדורגל הצפון אמריקאית (אנ').
בשנת 1982, הקים קיסינג'ר את חברת הייעוץ "קיסינג'ר ושות'(אנ'), העוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים. בשנים 1983 - 1985 עמד בראש המועצה הלאומית לענייני מרכז אמריקה, ובשנים 1986 - 1988 היה חבר בצוות שייעץ לנשיא רונלד רייגן בנושאים בינלאומיים.
בשנת 1999, מונה לדירקטור בחברת גאלפסטרים איירוספייס. בהמשך מונה לדירקטור בקבוצת המדיה סאן טיימס (אנ'). בין השנים 1995–2001, כיהן בדירקטוריון חברת הכרייה האמריקאית Freeport-McMoRan (אנ'). בשנת 2000, מונה ליועץ פוליטי לנשיא אינדונזיה עבד א-רחמן וחיד. בהמשך קיבל את התואר "יועץ לשם כבוד" של לשכת המסחר ארצות הברית-אזרבייג'ן. בין השנים 2000–2006, כיהן כיו"ר דירקטוריון ארגון אייזנהאואר (אנ'). לאחר פרישתו, זכה בפרס מטעם הארגון על תרומתו רבת השנים.
בשנת 2002, מונה על ידי הנשיא ג'ורג' בוש לעמוד בראש הוועדה לחקר אירועי ה-11 בספטמבר, אך עזב את התפקיד ב-13 בדצמבר 2002.
אידאולוגיה ותפיסת עולם מדינית
תפיסת העולם של קיסינג'ר הושפעה רבות מהדיפלומטיה של הקרדינל רישלייה, שטבע את המונח רזון ד'טה (בצרפתית: raison d'état - טובת המדינה), לפיה על המדינה לנהל את מדיניות החוץ שלה בכפוף לאינטרסים שלה, בניגוד למדיניות הרואה את המעצמה כאוכפת "סדר עולמי" או דרכי פעולה מוסריות (מדיניות אותה מייחס קיסינג'ר לנשיאים מן המפלגה הדמוקרטית ובפרט לוודרו וילסון).
גיבור נוסף במחשבה המדינית של קיסינג'ר היה שר החוץ האוסטרי, מטרניך, שניסה להחזיר על כנו את הסדר הפוליטי באירופה השסועה לאחר תקופת נפוליאון והמהפכה הצרפתית והיה הדמות המובילה בקונגרס וינה ב-1815. מדיניותו עוצבה תוך התחשבות במאזן הכוחות הגלובאלי ותוך שימור מקסימלי של הסדר הקיים תוך סלידה ממהפכנות. מאזן כוחות בין המעצמות הוא לדידו של קיסינג'ר הבסיס לשלום וליציבות בעולם.
קיסינג'ר התנגד להסתמכות על הסמכות האוניברסלית של האו"ם והסביר: ”תומכי הסמכות האוניברסלית טוענים שהמדינה היא הגורם הבסיסי למלחמות ולא ניתן לסמוך עליה לשם הבאת צדק; אם הפוליטיקה תוחלף בחוק, השלום והצדק ינצחו. אולם די בסקירה שטחית של ההיסטוריה כדי להיווכח שאין ראיות התומכות בתיאוריה שכזו. תפקידו של המדינאי הוא לבחור בברירה המיטבית תוך ניסיון לקדם את השלום והצדק ומתוך הבנה כי לעיתים קרובות ישנו מתח בין השניים וכי כל ניסיון פיוס יהיה חלקי“.
בספרו "פנקס שירות", מתאר יצחק רבין את תגובתו של קיסינג'ר להתנהלות ישראל במגעים הכושלים שהתקיימו בשנת 1971 לפתיחת תעלת סואץ לתנועת אוניות, במחיר של התרחקות ישראלית מקו התעלה. לפי עדותו של רבין, ששימש כשגריר ישראל בוושינגטון, ביקר קיסינג׳ר את ישראל באומרו: "איש אינו מבין אתכם. איש אינו יודע מה אתם רוצים. יש חששות רציניים, כי כל מה שאתם רוצים, באמת, הוא להתחמק מכל הסדר המחייב ויתורים מצדכם ולשבת בגבולות שאתם יושבים בהם היום".
בשנת 2010, חשף עיתון הניו יורק טיימס הקלטות סודיות משיחות שונות שנערכו בבית הלבן, מהם עולה התבטאויות שנויות במחלוקת של הנשיא ניקסון וקיסינג'ר. לפי עדויות של בוב הולדמן, ראש הסגל של הבית הלבן תחת הנשיא ניקסון, הוציא ניקסון הנחיה לפיה אין לאפשר לדיפלומטים ואישים בצמרת המדינית שהם יהודים אמריקאים, לרבות קיסינג'ר, מלהשתתף בגיבוש מדיניות כלשהי בנוגע לישראל. ככלל, היה קיסינג'ר צריך להתמודד עם רקעו היהודי ובשאלה שעלתה לגביו באיזו מידה הוא יכול להיות אובייקטיבי בשאלות הנוגעות לגורל ישראל ומעמדה במזרח התיכון, בו כלולות גם מדינות ערב.
באחת מההקלטות הנוספות שנחשפו, נשמע קיסינג'ר אומר לנשיא ניקסון כי "הגירה של יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקאית. אם ישלחו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקאית. זה אולי עניין הומניטרי". שיחה זו התקיימה זמן קצר לאחר פגישה שקיים קיסינג'ר עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ב-1 במרץ 1973.
במאמר שפרסם בעיתון וושינגטון פוסט בדצמבר 2010, הגיב קיסינג'ר לתוכן ההקלטות וטען כי דבריו הוצאו מהקשריו וכי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בזיכרון השואה וביהודים ככלל.
בעת "מסע הדילוגים" שלו לאחר מלחמת יום הכיפורים זכה קיסינג'ר להפגנות מחאה כנגדו בישראל, רובן ביוזמת גוש אמונים, שהמסר שהודגש בהן היה שלמרות יהדותו הוא מוביל למהלכים הפוגעים בישראל.
בשל התנהלותו במהלך מלחמת יום הכיפורים וכן בשל התבטאויות שונות כנגד יהודים וישראל בפרט, זכה קיסינג'ר לשינאה ובוז מקרב גורמים בחוגי הימין, על רקע מה שהם ראו כבגידתו באינטרסים היהודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי במדיניות הישראלית. כינוייו בשיח הפוליטי הימני בישראל היו "ג'ו בוי" (יהודון) ו"בעל הגויה", כפי שכינה אותו מנהיג גוש אמונים, הרב צבי יהודה קוק).
על אף הביקורת שהופנתה כלפי קיסינג'ר מצד גורמים שונים בישראל, הכירה ישראל בתרומתו רבת השנים לישראל למדינה. בשנת 1984, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה. ביוני 2012, קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל מהנשיא שמעון פרס כאות הערכה על פעילותו למען מדינת ישראל.
קיסינג'ר ביקר מספר פעמים בישראל, כאשר הפעם הראשונה הייתה בשנת 1962.
בשנת 1949, התחתן קיסינג'ר עם אן פליישר ונולדו להם שני ילדים, אליזבת ודייוויד, אשר שימש בעבר כבכיר בחברת NBC וכיום משמש כמנכ"ל חברת ההפקות של קונאן אובראיין "קונקו"(אנ'). קיסינג'ר התגרש מאן בשנת 1964, והתחתן בשנית בשנת 1974 עם ננסי מגינס (אנ'), והם מתגוררים כיום לסירוגין בעיירה קנט שבקונטיקט ובעיר ניו יורק.
- הנרי קיסינג'רhe.wikipedia.org