הנוקמים (ציידי נאצים)

הנוקמים היה שם כולל לכמה קבוצות של יהודים, ובהם ניצולי שואה, פרטיזנים ואנשי הבריגדה היהודית, שהתארגנו בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה. הם פעלו מתוך עולם שנחרב: רוב יהדות אירופה נרצחה, קהילות שלמות נמחקו, ומערכת משפט בינלאומית שתוכל להתמודד עם ממדי הפשע עדיין לא הייתה קיימת. חלק מאנשי הקבוצות ביקשו לאתר ולהרוג נאצים ומשתפי פעולה שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים; אחרים, ובראשם אבא קובנר, ביקשו לבצע פעולת תגמול המונית נגד גרמנים.

הנוקמים אינם אדם אחד, ואף לא ארגון יחיד בעל מבנה אחיד. השם מתייחס בעיקר לשני מוקדי פעילות: "חוליית המוציאים לפועל" שפעלה בקרב אנשי הבריגדה היהודית, ו"קבוצת הנקם" — שנקראה גם "דין" או "נקם" — שהורכבה בעיקר מפרטיזנים ומניצולי המחתרות בגטאות מזרח אירופה. לצד הקבוצות המאורגנות פעלו גם יחידים שניסו לנקום בעצמם. סיפורם משקף את עוצמת האובדן ואת המאבק של ניצולים להשיב לעצמם תחושת יכולת, כבוד וצדק לאחר השואה.

חוליית המוציאים לפועל של הבריגדה היהודית

בשנת 1945, עם תום המלחמה, התארגנה בבסיס הבריגדה היהודית בטרוויזיו שבצפון איטליה קבוצה חשאית שנודעה בשם "הנוקמים" או "חוליית המוציאים לפועל". גרעינה כלל כעשרה אנשים, ולפעולות מסוימות הצטרפו כארבעים שותפי סוד. בין הדמויות המרכזיות בה היו מאיר זורע, שפיקד על רבות מן הפעולות; מרדכי גיחון, קצין המודיעין; ישראל כרמי, שעסק בארגון ובמבצעים; יאנוש (יוחנן) פלץ; חיים לסקוב; יהודה קלאוז; ומשה בר־תקווה, ישראל טל, אריה עצמוני, חיים מילר ואחרים. בהמשך הצטרפו גם יוצאי המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, ובהם שמעון אבידן ויהודה בן חורין, ששלטו בגרמנית.

החוליה פעלה בעיקר בצפון איטליה, באוסטריה ובדרום גרמניה. אנשיה אספו מודיעין על נאצים ומשתפי פעולה, הצליבו מידע, השתמשו במסמכים ובמדים מזויפים, ולעיתים ביצעו מעצרי דמה. לפי ההערכות, במהלך כחצי שנה הם הרגו כמה עשרות ועד כמה מאות בודדות של נאצים ומשתפי פעולה, רובם בדרגים נמוכים יחסית ובעלי קשר ישיר לרדיפת יהודים. המספר המדויק אינו ודאי, והפעילות נותרה חשאית במשך שנים.

הפעילות נעשתה לצד משימות אחרות של הבריגדה ושל אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל: רכישת נשק, הברחתו, סיוע להעפלה ואיסוף מידע. בסוף 1945 הועברה הבריגדה מאיטליה להולנד, והפעילות החשאית הייתה אחת הסיבות שנקשרו להעברה זו. בשנת 1946 עברו רבים מאנשי החוליה לעסוק במשימות שנחשבו חיוניות להקמת מדינה יהודית ולהגנתה.

קבוצת הנקם ותוכנית א'

הקבוצה השנייה, הקיצונית יותר בתפיסתה, התגבשה בקרב כ־50 עד 60 ניצולי שואה ופרטיזנים. היא קמה בלובלין, עברה דרך בוקרשט וצפון איטליה, ולבסוף פעלה מפריז. מנהיגה והאידאולוג שלה היה אבא קובנר, ממנהיגי המחתרת והפרטיזנים בגטו וילנה; סגנו היה יצחק (פשה) אבידב. בין חברי הקבוצה היו ויטקה קמפנר, לימים אשתו של קובנר, שמחה (קאז'יק) רותם, יוסף חרמץ, בצלאל מיכאלי, אליעזר ואברהם לידובסקי וראובן שניידר.

הקבוצה ביקשה לבצע "נקמה של עם בעם". תוכנית א' נועדה להרעיל את מערכות המים בערים גרמניות, ובראשן נירנברג, שהייתה סמל מרכזי של המפלגה הנאצית. אנשי הקבוצה חדרו למערכות המים, אספו מפות ומידע ותכננו כיצד להחדיר את הרעל תוך ניסיון להימנע מפגיעה בכוחות אמריקאיים. קובנר נסע לארץ ישראל כדי להשיג חומר רעיל. לפי העדויות, הוא קיבל חומר כימי בסיוע גורמים מן היישוב והאוניברסיטה העברית, וכן מסמכים וכסף שהוסתר בזהב ובשפופרות משחת שיניים.

בדצמבר 1945, בדרכו חזרה לאירופה, נעצר קובנר לאחר שהגיע לנמל טולון. הוא השליך חלק מן החומר לים ומסר את היתרה למלווהו, שגם הוא השליך אותה. קובנר הוחזק בכלא צבאי במצרים ובארץ ישראל במשך כמה חודשים. נסיבות המעצר אינן מוסכמות לחלוטין: יש שטענו כי גורמים ציוניים מסרו עליו מידע, ואילו ההיסטוריונית דינה פורת סברה שהמעצר קשור ככל הנראה לחשד שעסק בהעפלה בלתי חוקית. בכל מקרה, תוכנית א' לא יצאה לפועל.

תוכנית ב': הלחם המורעל

לאחר כישלון התוכנית להרעיל את מערכות המים עברו אנשי הקבוצה לתוכנית מצומצמת יותר, שנועדה לפגוע בשבויי אס־אס שהוחזקו במחנה האמריקאי לנגוואסר, סמוך לנירנברג. יוסף חרמץ הוביל את החוליה המקומית. אריה דיסטל, ניצול מחנות ריכוז, הצליח להתקבל לעבודה במאפייה שסיפקה לחם למחנה, ואנשי הקבוצה הבריחו למאפייה ארסן שהושג באירופה.

בלילה שבין 13 ל־14 באפריל 1946 נמרח תערובת של ארסן ודבק על תחתיתן של כ־3,000 כיכרות לחם. אנשי הקבוצה ניסו להבחין בין הלחם שנועד לשבויים הגרמנים לבין הלחם שקיבלו השומרים האמריקאים. למחרת חלו אלפי אסירים. הדיווחים על מספר החולים אינם אחידים: בעיתונות התקופה דווח על 2,283 חולים, ובמקורות אחרים הוזכרו מספרים גבוהים יותר. לא ידוע על מקרי מוות שנגרמו מן ההרעלה, והכישלון נבע ככל הנראה מכמות החומר, מאופן פיזורו או מכך שהאסירים אכלו מעט מן הלחם.

גם פעולה מתוכננת במחנה סמוך לדכאו בוטלה לפני ביצועה, לאחר שהקבוצה חששה שהפעולה תיחשף ותביא להידוק האבטחה במחנות. התוצאה הייתה מכה קשה לאנשי הנקם, שחלקם שקלו להתאבד. לאחר שחרורו, דרש קובנר מחברי הקבוצה להגיע לארץ ישראל. רובם עלו ב־1946, התיישבו בקיבוץ עין החורש או השתלבו בהמשך בחיי המדינה. קבוצות קטנות ניסו להמשיך בפעילות באירופה, אך התקשו להשיג כסף, מסמכים ותשתית, ורוב אנשיהן חזרו לישראל בראשית שנות החמישים.

בין נקמה, אחריות ובניית מדינה

הפעילות של הנוקמים התרחשה במתח עמוק בין הרצון להעניש את מי שרצחו יהודים לבין החשש לפגוע בחפים מפשע. הנהגת היישוב ביטלה פעולה מתוכננת של חוליה בראשות שמחה רותם נגד מחנה שבויים בדכאו, בין השאר בשל חששות מדיניים ומוסריים. גם אנשי הבריגדה היהודית נדרשו להבחין בין נאצים שהיו מעורבים ברצח לבין אוכלוסייה אזרחית רחבה. עם החרפת המאבק על הקמת מדינת ישראל עברו רבים מן הנוקמים לעסוק ברכש נשק, בהעפלה ובהגנה.

המעבר הזה היה בעל משמעות היסטורית. אנשים שניסו לאחר השואה להעניש את רוצחי עמם נעשו לאחר מכן חלק מן התשתית הביטחונית והציבורית של ישראל. בין אנשי החוליה היה חיים לסקוב, שלימים היה הרמטכ"ל החמישי של צה"ל. אחרים השתלבו בצה"ל, במערכת הביטחון ובחברה הישראלית. פעילות רדיפת הנאצים והעמדתם לדין עברה בהדרגה מן היוזמות החשאיות של ניצולים ויחידות מחתרתיות לידי מוסדות המדינה, ובהם משטרת ישראל והמוסד.

הפעילות נשמרה בסוד שנים רבות ונחשפה בהדרגה מסוף שנות השישים. השתיקה נבעה הן מן הסכנה והן מן הקושי להתמודד עם מעשים שנעשו מתוך כאב קיצוני, אך גם נגד עקרונות של משפט ואבחנה בין אשמים לחפים מפשע. לכן סיפור הנוקמים אינו רק סיפור של תגמול; הוא גם עדות לדרך שבה ניצולי השואה עברו מחיים של הישרדות וזעם אל בניית קהילות, מוסדות ומדינה.

הנוקמים בזיכרון, במחקר ובתרבות

הסיפור נותר במשך עשרות שנים בשולי הזיכרון הציבורי, אך בהדרגה נעשה נושא למחקר, לעדות וליצירה. ספרו של מיכאל בר־זוהר, הנוקמים (1969), היה מן התיאורים התיעודיים המוקדמים והמקיפים של הפרשה. מחקרה של דינה פורת, לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר (2019), הסתמך על ראיונות עם ניצולים ועל מסמכים פרטיים, והציב את פעילות הקבוצה בתוך ההיסטוריה של השואה, היישוב והחברה הישראלית.

הפסל נתן רפופורט יצר גם עבודה המוקדשת לנוקמים. חנוך ברטוב תיאר ברומן פצעי בגרות (1965) את ההתלבטות של אנשי הבריגדה ערב כניסתם לגרמניה. דני סיטון תיעד עדויות של חברי הקבוצות בסרט נקמה (1995), וירין קימור יצר סדרה דוקומנטרית בת שבעה פרקים. בשנת 2021 יצא הסרט תוכנית א', העוסק בניסיון להרעיל את מערכות המים. הפרשה השפיעה גם על יצירות בדיוניות, ובהן סרטו של קוונטין טרנטינו ממזרים חסרי כבוד ויצירות ספרות וטלוויזיה נוספות.

חשיבותם של התיעוד והמחקר אינה טמונה בהצגת מעשי הנקם כמודל לחיקוי, אלא בשימור עדות אנושית והיסטורית נדירה. הנוקמים מאפשרים להבין מה התרחש בנפשם של ניצולים שניצבו מול עולם שבו רוב משפחותיהם וקהילותיהם נרצחו, כיצד נבחנה שאלת הצדק לאחר השואה, וכיצד התחלפה בהדרגה פעולת היחידים במוסדות של מדינה ומשפט.

מדוע הנוקמים (ציידי נאצים) ראויים לציון כערך חשוב במורשת

הנוקמים ראויים להיכלל במורשת (Moreshet) משום שסיפורם מתעד רגע מכריע בתולדות העם היהודי: המעבר מחורבן השואה אל מאבק על כבוד, ביטחון, משפט ובניית חיים חדשים. פעילותם חשפה את עוצמת הרצון של ניצולים שלא לאפשר לרצח מיליוני יהודים להישאר ללא תגובה, ובמקביל מדגישה את הגבולות המוסריים והמעשיים של נקמה המונית.

הקבוצות השפיעו ישירות על חייהם של חבריהן ועל דרכה של ישראל בראשיתה. רבים מאנשיהן עברו מפעולות חשאיות באירופה למשימות של רכש, העפלה, צבא ומערכת הביטחון, ובכך השתתפו בהקמת התשתית של המדינה היהודית. הסיפור מוסיף גם נדבך חשוב להבנת הזיכרון הישראלי של השואה: לא רק זיכרון של קורבנות, אלא גם של ניצולים שפעלו, התארגנו, העידו ובנו מחדש.

לכן Moreshet.com משמר את סיפור הנוקמים כחלק מן המורשת היהודית והישראלית — לא כדי להאדיר אלימות, אלא כדי להבטיח שהשאלות שהניעו אותם ימשיכו להילמד: מהו צדק לאחר פשע חסר תקדים, כיצד מגינים על קהילה שנפגעה, ומה מקומם של משפט, אחריות וזיכרון בבניית עתיד.