החיים על פי אגפא

בסרט מוצגים הקונפליקטים בחברה הישראלית, ובעיקר השסעים החברתיים, שבראשם הסכסוך הישראלי-ערבי, כשכל צד מוצג על צדדיו החיוביים והשליליים כאנוש, מצד אחד גס ומצד שני שברירי. סופו האלים והאפוקליפטי הוא מעין נבואה פסימית של דיין לעתידנו כאן, מלחמת אחים בחברה הישראלית. הסרט כולו מצולם בשחור-לבן, ומלווה בשיריו המפורסמים של לאונרד כהן ושל הזמר דני ליטני, המופיע בסרט כזמר הפאב.

"החיים על פי אגפא" שיצא לאקרנים ב-1992 נחשב לאחד מסרטיו החשובים והמצליחים ביותר של דיין. בתקופה בה ירד מספר צופי הקולנוע עקב השפעת הטלוויזיה, נהנה הסרט מהצלחה מסחרית ניכרת ומכר כ-350,000 כרטיסים בישראל. כמו כן, הסרט זכה ב-9 פרסי אופיר והיה מועמד לפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, שם זכה דיין בציון לשבח על הבימוי. הסרט זכה לשבחים אדירים בזכות נושאיו, ביקורתו על החברה הישראלית וסצנת הטבח בסוף הסרט שאותה ביקשה קרן הקולנוע הישראלי לבטל.

עלילת הסרט

בתחילת הסרט אנו מתוודעים לדמותה של דליה (גילה אלמגור), אשה מבוגרת בסוף שנות הארבעים, המסיימת כל לילה עם בחורים שהיא אוספת לסטוץ מזדמן. דליה היא בעלת פאב תל אביבי בשם "בארבי", שהוא קיצור של שם המוסד לחולי רוח "אברבנאל". בפאב עובד סמיר (אכראם תלאווי). הפאב נפתח בשעות הערב המוקדמות, כבכל יום. נימי (שרון אלכסנדר), סגן-אלוף שנפצע ספק בצניחה ספק בפעילות מיוחדת לתפיסת מבוקשים שבמהלכה גם נפצע הטבח סמיר, מגיע עם חייליו לפאב. חבורת החיילים קולנית ובהמית. באותה שעה מגיעה למקום במקרה ריקי (אביטל דיקר), בחורה דיכאונית, לאחר שהפסיכיאטר שלה המליץ לה לא להישאר לבדה כדי שלא תפגע בעצמה.

היא מוטרדת מינית על ידי נימי וחבורת חייליו, אשר מתנהגים אליה באופן בוטה מינית. בני (שולי רנד) השוטר מצליח להרחיק את החבורה מריקי, והשניים יוצאים אל דירתו, לא לפני שהוא חותך את צמיגי מכוניתו של נימי וחבורתו. לאחר שהם מקיימים יחסי מין שבהם חשה ריקי לא בנוח, משאיר בני את ריקי בדירתו, וחוזר לפאב, שם מעיר את תשומת-ליבם של החיילים לפנצ'ר במכוניתם, אך לא מגלה להם כי הוא עצמו אחראי לתקר.

נימי וחבורתו מתעצבנים, וחושדים ישירות בסמיר, העובד הערבי במטבח. כאשר החיילים פותחים באקטים אלימים כלפי סמיר, מונע בני את המהומה ושולח את הקבוצה לביתם במונית. נימי מורה לנהג לקחת את החיילים לבסיס. לאחר סיום המהומה, יוצא בני עם שותפו למבצע ללכידת סוחרי סמים. כאשר הוא חוזר בת-זוגו ושותפתו לדירה ליאורה (עירית פרנק), מלצרית בפאב, אשר אינה מודעת לבגידתו, זועמת עליו על שהשאיר את ריקי הפגועה בדירתו לבדה, אך הוא עסוק יותר בעובדה שהמבצע אותו תכנן נכשל, וחוזר לדירתו, שם מוצא את ריקי ומורה לה להתפנות מהדירה.

בעוד בני מתקלח, מתאבדת ריקי בקפיצה מהחלון. בני לא שם לב לגופתה של ריקי, וחוזר לפאב. לוי (שמיל בן ארי), משה (אורי קלאוזנר) ומלכה (רבקה נוימן), חבורה אלימה וגסה מגיעה לפאב, ומתייחסת בזלזול לאנשי הפאב, ובעיקר לסמיר.

בין לוי וסמיר נוצר עימות אלים, שנגמר, שוב, בכך שהקבוצה נזרקת על ידי בני. אלי (עזרא כפרי), בן-זוגה הנשוי של מנהלת הפאב, דליה, מגיע לפאב עם אשתו במטרה להפרד מדליה, שנשארת כאובה, ומתנחמת עם ראלף (יואב דקלבאום), חייל או"ם שהזדמן לה. ליאורה בינתיים מסיימת את משמרתה וחוזרת לדירה המשותפת שלה ושל בני, שם היא מזהה את גופתה של ריקי. כאשר חוזרת ליאורה לפאב לבשר לבני את שארע, בני מחליט להיענות לאולטימטום שנתן לו מפקדו ולעבור לשרת בפריפריה. ברגע זה חוזרים לוי, משה ומלכה לסגור חשבון עם בני, כאשר מגיעים נימי וחבורת החיילים שהורגים ביריות ורימונים את כל הנוכחים בפאב כאקט של נקמה על כך שבני פינצ'ר להם את הצמיגים. בניסיון נואש להגן על ליאורה, בני הוא הראשון שנהרג ומיד אחריו ליאורה. במהלך הטבח, נימי והשאר הורגים גם את סמיר כשהשיר "Who by Fire" של לאונרד כהן מתנגן ברקע.

לאחר הטבח; הסרט נגמר כשהוא חוזר לדירתה של ליאורה ומציגה תמונות שהיא צילמה כ"החיים על פי אגפא" ולבסוף יוצא למבט נוף על תל אביב ,כשהפעם הסרט חוזר לצבע.

ביקורות

מבקרי הקולנוע וכתבי התרבות שיבחו את הסרט. סרט זה נחשב לסרטו הטוב ביותר של דיין, ולסרט מכונן בתולדות הקולנוע הישראלי. המבקרים היללו את המסרים שמעביר הסרט, על עוצמת אי-הוודאות והחשש מפני הקריסה של הכל, משמאל ומימין, מבפנים ומבחוץ, המשרטט את דיוקנה של החברה הישראלית, ואולי של החברה האנושית בכלל, בדרך אל האפוקליפסה. בשנת יציאתו לאקרנים זכה הסרט בפרס אופיר ברוב הקטגוריות.