דוד פרישמן

דוד פרישמן נולד בעיירה זגייז' Zgierz שליד העיר לודז' שבפולין הקונגרסאית לשאול ופרידה ביילה (בת למשפחת הציירים הרשנברג). כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו האמידה ללודז' עצמה, בלודז' זכה פרישמן לחינוך פרטי, ששילב בין לימודי קודש ולימודי חול, כולל צרפתית וגרמנית.

בגיל 16 פרסם את מאמרו הראשון על העיר לודז' בעיתון הצפירה בחתימת: ד.פ., ומאז לא הפסיק לכתוב. הוא כתב בעברית, גרמנית וגם ביידיש. הוא פרסם בכתבי העת העבריים: הצפירה השחר המליץ, היום, ומאוחר יותר ערך בעצמו את הדור ואת התקופה שהיו ייחודיים בגישתם לספרות ולתנועה הלאומית; מטרתו הייתה לשפר ולזכך את טעמו של הקורא העברי, באמצעות פרסומן ותרגומן של יצירות רבות בעלות איכות גבוהה, ומלחמתו הייתה במלל הכללי, ובעיקר זה הלאומי. "הפראזה הריקה עושה שמות והרהיטוריקא הנבובה מפילה חללים" כתב פרישמן בגיליון הראשון של הדור. בשנת 1883 הוציא בוורשה את החוברת "תוהו ובוהו", בה הוא מבקר קשות את עיתון המליץ על עורכו, אר"ז, ועל הכתבים הראשיים והפופולריים שלו: דוליצקי, שרשבסקי, יהל"ל ואחרים. פרישמן התמרמר, הן על הסגנון והן על התוכן של העיתון הפופולרי.

דוד פרישמן, התנגד לתנועות הלאומיות: את חיבת ציון הוא השווה להתעוררות המשיחית בתקופת שבתי צבי, ואילו את הציונות המדינית של הרצל הוא ביטל לחלוטין. הוא ראה בתנועה הציונית את בשורת הסוף של הספרות העברית. משתי סיבות: ראשית, הוא האמין שהציונות המדינית מעמידה מטרות דמיוניות שאינן ניתנות למימוש, ושנית הוא התנגד לספרות שאינה באה מטעם עצמה, אלא כאמצעי תעמולתי. את תחיית האומה הוא ראה בשדרוג הספרות והאמנות בקרב העם. "אינני בוש להגיד, כי מאמין אני באמונה שלמה באותו הפסוק: מלאכת-מחשבת – תחית האֻמה" הוא כתב במאמרו "מלאכת מחשבת" משנת 1901 . "...כי לא המוח הוא העושה עם לעם, כי-אם הלב – הדבר הזה הוא אחד מעיקרי-האמונה שלי".

בין השנים 1895–1910 התגורר בוורשה ועסק בתרגום יצירות רבות משפות שונות לעברית. בין תרגומיו ניתן למצוא שירים רבים של רבינדרנאת טאגור, שפרישמן נחשב למתרגמו הטוב ביותר, תרגומי יצירות של המשוררים האהובים עליו שייקספיר וביירון, וכן תרגומי יצירות של ניטשה, גתה, פושקין, ג'ורג' אליוט, אוסקר ויילד ושארל בודלר. במשך מספר שנים הוא שיתף פעולה עם הוצאת "שטיבל" הידועה שהוציאה עשרות ספרים מספרות העולם.

דוד פרישמן התגורר חליפות בלודז', בוורשה, בברלין, באודסה, במוסקבה, בברסלאו (שם למד 4 שנים באוניברסיטה), ואף ביקר פעמיים בארץ ישראל. שמו של דוד פרישמן הונצח כשם רחוב בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובערים נוספות. לדוד פרישמן היה בן, שאול, שהתגורר בירושלים ובת, מירה שנספתה בשואה.

אוסף על שמו, שיצר בנו שאול, שמור בספרייה הלאומית.

יצירתו של דוד פרישמן הייתה רבגונית מאוד. הוא כתב שירים, סיפורים ופיליטונים מוצלחים, תרגם יצירות רבות, והרבה לכתוב ביקורות רציניות ונוקבות. בכתביו נשמעה ביקורת על ההנהגה הרוחנית המסורתית של החברה היהודית. הוא האשים את אנשי ספרות ההשכלה בכך שהפכו את הספרות למכשיר אידאולוגי. פרישמן, לעומתם, ביטא בסיפוריו ובשיריו את התשוקה ליופי, לאסתטיקה ולשמחת חיים.

על יצירתו של פרישמן כתב כבר בשנת 1912 ישראל איתן (חבר ועד הלשון העברית), שיש שלושה סוגים של סופרים; יש סופרים שהם מנהיגים, מובילים איזו אסכולה מסוימת ואחרים הולכים בעקבותיהם. יש סופרים שהולכים בעקבות המנהיגים המובילים, ויש כאלו בודדים שאינם שייכים לשום קבוצה, אלא הם כותבים מטעם עצמם ואמנותם - ולקבוצה זו שייך פרישמן. דוד פרישמן הוא זה שבעצם הכניס את תקופת האמנות לשם אמנות. לא מטעם, לא למען, אלא אמנות בזכות עצמה. היופי והאסתטיקה - הם היסודות שרצה פרישמן להנחיל לעם כסופר, משורר, מבקר ומחבר פיליטונים (שישראל איתן כינה אותם "ירכתונים" כהצעתו של איתמר בן אב"י).

להלן דוגמה לאחד משיריו של פרישמן, שממחישה את הגישה האינדיבידואלית של הכותב:

עלטה לֹא יוֹם אַף לֹא לַיְלָה: דִּמְדּוּמִים הָיוּ חַיָּי. וְזֶה אֲשֶׁר-לֹא הָיָה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה – הָיָה מַאֲוַיָּי. בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אָרֹךְ אֶחָד – וְרַק לִרְגָעִים יֵשׁ כִּי אִנָּעֵר. אֲשַׁפְשֵׁף עֵינַי: עֲלָטָה. אַךְ פְּאַת-שָׁמַיִם אֶחָת אֲדֻמָּה עַד-לְבָעֵר. אַבִּיט וְכַף לֶעָיִן: הַאִם הוּא לִפְנוֹת-עֶרֶב? הַאִם לִפְנוֹת-שַׁחֲרִית? לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אִם עַתָּה רַק אָחֵל אוֹ אִם זֶה כְּבָר אַחֲרִית. לֹא אָהַבְתִּי וְלֹא שָׂנֵאתִי. הוֹי אֵלִי, אֵלִי! אַלְפֵי אַלְפֵי זוֹכִים עֲמֵלִים עַל כָּל סְבִיבִי וְהוֹמִים פֹּה וְרוֹעֲשִׁים, וְרִבְבוֹת אֻמְלָלִים בּוֹכִים, וְגַלְגַּל מְנַסֵּר גַּלְגַּל וְשׁוֹרֶקֶת כָּל הַמְּכוֹנָה וְהָעוֹלָם חַי וְקַיָּם. אַךְ מַה-לִּי פֹּה אֲנִי וּמִי לִי פֹּה אֲנִי, וְחַיַּי אַיָּם?

שני מדורים חשובים, מלבד השירים והסיפורים, פרסם פרישמן בעיתונות העברית. הראשון הוא "אותיות פורחות" סדרת פיליטונים שהתפרסמו ב"היום" וב"הצפירה". "ומי איננו זוכר את ה"אותיות הפּורחות" שלו?" הספיד אותו נחום סוקולוב. הפיליטונים הם הגשר שבין העיתונות לספרות, הסביר סוקולוב, ולעיתים קרובות, הם פורשים את דבריהם החשובים בדרכם הקלילה והבלתי מחייבת כביכול, אבל בדרך משכנעת וחודרת ללב הרבה יותר מהמאמרים הרציניים והכבדים. פרישמן עצמו, במאמרו: "רק פיליטוניסטן" הביע את דעתו שהפיליטון הוא סוג של שיר ומתוכו מדבר אלינו משורר.

מדור אחר שקנה לו שם הוא: "מכתבים על דבר הספרות" שהצורה האינטימית-לירית שלהם בכתיבת הביקורת, הייתה שונה מהנוסח הרגיל של ביקורות אליו הורגלו הקוראים. גם מדור זה התפרסם ב"היום" עד שפסק העיתון להופיע.

כתב יעקב פיכמן: "השפה העברית, ברק סגנון-המקרא, אשר ידע לנגן על ברק מיתריו הדקים כאשר לא ידע אולי איש עוד מלבדו - זה היה סלע משגבו, עושרו הבטוח. על השער הזה דפק תמיד ותמיד נענה. אם ביאליק עולה עליו בעוז ניבו, הנה לא היה עוד איש אשר לפניו נגלה כל הרוך והענוג שבמליצת המקרא, כל החן הטמיר שבכפליה, כאשר נגלה לפרישמן. ואם בתקופת-יצירתו הראשונה, עוד נשאר בו משהו מן המליץ, הלך סגנונו במשך הימים הלוך וזך, עד שהגיע בתקופה האחרונה למדרגה של פשטות יחידה במינה. הפרוזה שלו נעשתה נוחה ושקופה וטבעיותה לא נפגמה גם משמץ ההפלגה שנשאר בה תמיד, היא נעשתה מזוקקה כליריקה עממית. ואמנם רק בה נתגלה פרישמן הליריקן, כאשר לא נתגלה אף פעם בשיריו המחורזים. הרתמוס הפנימי שלו, לשון נפשו, הייתה צורת השיחה."

הערכת פועלו

פרישמן היה איש ספרות אחד ומיוחד שבדורו ובכמה דורות; איש, שמנערותו ועד זקנותו, חי בעולם השירה והגה יומם ולילה בדברי שירה וספרות; תמיד יודע לנפץ את אלילי ההמון, ולבכר דברים שיש בהם ערך אמיתי לדורי דורות; זה המשורר והמתרגם והעורך והמבקר רב-הפעלים שמעשיו רבו מחכמתו, שנתן לדורו את "הדור" ואת "התקופה" ועשה מ"שטיבל" שטיבל!

כתב נחום סוקלוב: "מוטל היה על פרישמן לכתוב ולתרגם בכל המקצועות, לכתוב בעיתונים, ולערוך במשך זמן ידוע את שבועון-המופת שלו 'הדור'. ארבעים שנות עבודה, שהלכה הלוך וגדול משנה לשנה! פתח בטיול, וסיים בעבודת-פרך; התחיל דרך חירות, כמתעסק בעלמא, וכלה בקבלנות ספרותית, שצריך היה להספיק לזמנים קצובים בחיובים ובתנאים קצובים, שניים חיבור ואחד תרגום - בית חרושת כהלכה!... כל עבודתו של זה, כל עיקרו של זה היו הופעה רוחנית רבת-הצבעים, הרכבה נפלאה של כישרונות מצוינים, מעיין נובע של עידון וצחות ויופי וחן".     

כתב ר' בנימין: "הוא היה מורה דרך לא רק לאחרים, כי-אם גם לעצמו; הוא למד וגם לימד; הוא חשף בלי-חשך את מכמני נפשו וערג גם על אפיקי הדורות; הוא, היחיד, ניזון גם מסגנון הרבים, מיגיעת חבריו מוארי הכשרון. בהינשא הגלים וירומו גם מפרשי סירתו, נעימה ההכרה, כי הוא הלך באיזו מידה מן-הצד, אף מנגד. הוא היה ראשית לכל משורש בזמנו, בחוגו, בבית-אבא, בטל-ילדות מיוחד, באווירה מיוחדת של מקומו ואורח-חייו. וזוהי ממידת גדולתו, שלא שרש את שורשיו, שלא התנכר, שלא התחפש בבגדי-צבעונין של אחרים, שלא ביטא רגשות הזולת, אלא ביטא, יצר וגילם את עצמו. שהרי גם זה מטיבו של האדם הגדול, מעצם מהותו, שהוא גם היוצר וגם היצור, הוא הקובע וקולע אל המטרה והוא הוא גם עצם המטרה."

דוד פרישמן השתדל להעלות את רמת הספרות העברית לרמה אירופית, אומר אלי אשד, והביקורות שלו היו חשובות מאוד ליישום המטרה. הוא זה שבזכותו כתב העת "התקופה" היה ברמה גבוהה מאוד. הוא זה שהביא את האגדות לספרות העברית, ותרגם אותם לילדים, ועל אף שהיה מוערך על ידי אנשי דורו, נותר מבודד. הן מחמת התנגדותו הגלויה והבוטה לאידאולוגיה הציונית והן מחמת לשונו הפוגענית בביקורות.אברהם קריב תיאר את לשונו החריפה של פרישמן "איש לפניו בסופרי ישראל לא משח את חיציו ברעל אשר כזה, איש לא הרחיק קלוע ממנו עד להר סיני …שמיים בקשו רחמים על משה ותורתו מפני חמת עטו הבלטריסטי של דוד פרישמן."

רבים היו המריבות והכעסים שניהלו כנגדו הסופרים, אותם ביקר ללא משוא פנים, בישירות ובבוטות, אך רובם הכירו בכשרונותיו. אפילו ביאליק, שהיה אחד מ"קורבנותיו", כתב עליו במכתב לזלמן שניאור: "אוהב אני את פרישמן ומכבדו כבוד גדול, אותו, את המקלל, המחרף והמנאץ, עם הרעל שבשפתיו ועם אלוהיו שבלבו" .

כתב גרשום שופמן: "שבילו הספרותי התפתל לכאורה דרך חתחתים של קנאה, תחרות ורוע-עין, אבל באמת לא היה הדבר כן. רק דברים, שהאמין לראות בהם זיוף ותעתועים, העבירוהו על דעתו. דברים שראה בהם איזו פגיעה בכל היקר לו, היקר לו כבבת-עינו. כי בה בשעה ידע האיש גם להעריץ, להתפעל ולהתלהב. לפני הוודאי הרכין ראש בלי כל עקיפים, זכרו את יחסו אל מנדלי! לצעירים לא ידע חיבה יתירה, אבל כל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה. וכן טיפח פרישמן, אולי מבלי שהתכוון לכך, את ספרותנו החדשה".

כתב יעקב פיכמן: "עם כל כרכורי-החן שביצירתו, גם עם קורטוב המניירה הפוגם לפעמים, היה תמיד סופר טבעי, אשר דיבר אל העם, אשר קולו נשמע מקרוב, קול הידיד הסובל עמו והנושא עמו. רק הרחוקים לא הקשיבו אל הקול המרווה דמע, לא ראו את היד השלוחה. הוא האמין עוד, שבכוח של יופי זך, של שירה נעלה לחנך את העם, להכשיר את הלבבות. על-כן הטיף לאמנות ולשירת-עם. על-כן האמין בספרות אמונה תמה כל-כך. בימינו אין איש מאמין עוד בכמו-אלה. והמאמינים מתביישים להגיד זאת. הוא לא התבייש. היו לו ערכים מעטים, אך הוא לא כפר בהם מעולם, לא החליפם באחרים מעולם".

לקט נבחר מכתביו: