ג'ו ליברמן

ליברמן ייצג את קונטיקט בסנאט האמריקאי, ונחשב לסנאטור היהודי האורתודוקסי הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית. הוא היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית בשנת 2000, כעמיתו למרוץ של אל גור. התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בשנת 2004, וכשל מיד בתחילת המירוץ. ליברמן הוא גם היהודי הראשון (ועד כה - היחיד) שהיה מועמד מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות למשרת סגן הנשיא.

נעוריו ותחילת דרכו

ליברמן נולד בסטמפורד שבקונטיקט. אביו היה בן למהגרים מפולין, ואמו בת למשפחה שהגיעה מאוסטריה. הוא התחנך בבתי ספר ציבוריים בסטמפורד, וסיים תואר ראשון (1964) ותואר במשפטים (1967) באוניברסיטת ייל.

עוד בתקופת לימודיו היה פעיל פוליטית. ב-1963 הוא השתתף במצעד לוושינגטון של מרטין לותר קינג (הידוע בשל נאום "יש לי חלום" של קינג), ונסע למיסיסיפי כדי לצרף אפרו-אמריקנים שם לרשימת המצביעים.

ב-1968 עמד בראש מטה הבחירות של רוברט קנדי בבחירות המקדימות בקונטיקט, וב-1970 נבחר לראשונה לסנאט של קונטיקט, וב-1974 היה לראש הרוב הדמוקרטי בו. ב-1980 ניסה להתמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית, אך הפסיד במרוץ בשל הסחף הרפובליקני שהביאה בחירתו של רונלד רייגן לנשיאות. ב-1982 נבחר להיות התובע הכללי של קונטיקט, ובתפקיד זה התבלט בתחומי הגנת הצרכן והגנת הסביבה.

בסנאט האמריקני

ב-1988 נבחר לראשונה לסנאט של ארצות הברית, אחרי שניצח בהפרש קטן את לוול ויקר הרפובליקני שייצג את המדינה בסנאט במשך 3 קדנציות רצופות, אולם סבל מכך שהיה מתון ועצמאי מידי עבור האגף הקיצוני יותר במפלגה הרפובליקנית שנמנע מלתמוך בו. בבחירות של 1994 ניצח ליברמן כבר ברוב גדול.

בסנאט ליברמן היה באגף המתון של המפלגה הדמוקרטית, ופעל לקרבה למרכז המפה הפוליטית. לקראת הבחירות המוקדמות של 1992 היה מראשוני התומכים במועמדותו לנשיאות של ביל קלינטון (אותו הוא הכיר לראשונה כשקלינטון היה מתנדב במסע הבחירות הראשון שלו לסנאט של קונטיקט). למרות שברוב הנושאים (כמו הפלות, פיקוח על נשק, ואיכות הסביבה) תמך בעמדות המסורתיות של מפלגתו, הוא לא היסס להפגין עמדות עצמאיות בנושאים כמו הפניית כסף ממלכתי לחינוך פרטי ("school vouchers"), ולהפגין קו ניצי יחסית. כך היה אחד מעשרת הסנטורים הדמוקרטיים ( בהם אל גור) שתמך ביציאה למלחמת המפרץ.

הוא פרץ לתודעת הציבור האמריקני הרחב ב-1998, בעת פרשת מוניקה לווינסקי, כאשר למרות קרבתו לקלינטון היה הסנאטור הדמוקרטי הראשון שגינה את התנהגותו של ביל קלינטון בפרשה, וכינה בנאום בסנאט את התנהגותו של קלינטון "בלתי מוסרית" ו"מחפירה".

מועמדות לסגנות הנשיא

בשנת 2000 בחר בו אל גור כשותפו למרוץ בבחירות לנשיאות. בכך הוא הפך ליהודי הראשון שהתמודד על תפקיד סגן נשיא ארצות הברית. הבחירה בו פורשה בין השאר כניסיון של גור לבדל את עצמו מקלינטון ופרשת מוניקה לווינסקי, על ידי צירופו של ליברמן - שמתח ביקורת קשה על קלינטון בפרשה, ושנודע בשל עמדות שמרניות יחסית בנושאי מוסר. אמונתו הדתית המוצהרת של ליברמן אף עזרה לגור בקרב מצביעים נוצרים דתיים שהעריכו את דבקותו של ליברמן באמונתו ובדתו.

בשנת 2000 התקיימו גם הבחירות על המושב של ליברמן בסנאט, וליברמן בחר לרוץ במקביל לקדנציה שלישית - דבר שעורר ביקורת מסוימת בקרב אנשי המפלגה הדמוקרטית, הן משום שבכך הוא הפגין חוסר אמון בסיכויי ההצלחה של גור ושלו, והן משום שלו נבחר לסגנות הנשיא, את מקומו בסנאט היה תופס לשנתיים מינוי של מושל קונטיקט, שהיה באותה עת רפובליקני. בכך הוא סיכן את הסיכוי של הדמוקרטים לזכות שוב ברוב בסנאט.

בבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות הפסידו גור וליברמן על חודם של מאות קולות בודדים בפלורידה, אולם ליברמן ניצח ברוב גדול בבחירות על מושבו בסנאט. כשנה וחצי מאוחר יותר מתח ליברמן ביקורת על ניהול מסע הבחירות על ידי גור, וטען שהוא התנגד לקו הפופוליסטי לטענתו של "העם נגד בעלי העוצמה".

הקדנציה השלישית בסנאט, מלחמת עיראק וההתמודדות על הנשיאות

ליברמן היה אחד הקולות הבולטים במפלגה הדמוקרטית שתמכו ביציאה למלחמה בעיראק, ובאוקטובר 2002 הצביע, יחד עם למעלה ממחצית הסנאטורים של מפלגתו, בעד ההחלטה שהסמיכה את הנשיא בוש לפתוח במלחמה.

ב-13 בינואר 2003 הודיע על התמודדותו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ב-2004. אולם כשהתחילה מערכת הבחירות עצמה, תמיכתו במלחמה בעיראק פגעה במועמדותו. בסוף 2003 ההסתבכות בעיראק הפכה את המלחמה לבלתי פופולרית בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. הווארד דין, שהתנגד ליציאה למלחמה הוביל בסקרים ובאיסוף הכספים, וכתוצאה מכך גם יתר המועמדים, ובראשם ג'ון קרי שתמך ביציאה למלחמה, החלו להביע הסתייגות ממנה. ליברמן שלא רק שהמשיך להצדיק את היציאה למלחמה, אלא גם המשיך לגבות את מדיניותו של בוש בנושא, הפך ל"סדין אדום" בעיני רבים מחברי המפלגה. אפילו אל גור הודיע על תמיכתו בדין, בצעד שנתפס כמעט כבגידה בשותפו למרוץ בשנת 2000. לאחר שליברמן הגיע רק למקום החמישי בבחירות המוקדמות בניו המפשייר, ולאחר שההישג הגבוה ביותר שלו היה מקום שני בדלאוור עם 11% מקולות המצביעים, הוא הודיע על פרישתו מהמרוץ.

אחרי כישלון מועמדותו, ליברמן המשיך בתמיכתו במדיניותו של בוש בעיראק, ויצא כנגד יוזמות של מפלגתו לקרוא לנסיגה מעיראק. הוא ביקר כמה פעמים בעיראק, ותמך בעמדת הממשל שהמצב במדינה משתפר בעקביות ושיציאה מעיראק או קביעת לוח זמנים ליציאה תפגע בתהליך זה. קרבתו לממשל בסוגיה הזו הביאה אף לספקולציות (אותן הכחיש) כאילו הוא מועמד להחליף את דונלד ראמספלד בתור מזכיר ההגנה, והומחשה בתום נאום מצב האומה בינואר 2005, כשהנשיא בוש ניגש אל ליברמן, במה שנראה כמו נשיקה על לחיו.

ב-2005 הצטרף ליברמן ל"כנופיית הארבעה-עשר" שמורכבת משבעה סנאטורים רפובליקנים ושבעה דמוקרטיים שמצד אחד מנעו פיליבסטרים באישורים על מינוי שופטים פדרליים על ידי הנשיא, ומצד שני מנעו את היוזמה לשינוי כללי הסנאט כך שיימנעו פיליבסטר. באותה שנה גם שקל את האפשרות לתמוך ביוזמה של בוש להפרטה חלקית של הביטוח הלאומי.

הבחירות לסנאט ב-2006

עמדותיו המרכזיות, ובייחוד תמיכתו הכמעט בלתי מסויגת במדיניות בוש בעיראק, גרמו לרבים מחברי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, ובייחוד אנשי הקהילות שנוצרו מסביב לבלוגוספרה הפוליטית הליברלית, לנטור לו טינה. כתוצאה מכך הפכה ההתמודדות שלו בבחירות המקדימות למועמדות המפלגה הדמוקרטית למושב בסנאט, מאירוע מקומי זניח ובעל חשיבות כמעט רק פורמלית, להתמודדות אמיתית, בעלת פרופיל כלל לאומי. מול ליברמן התייצב נד למונט, איש עסקים אמיד, ממשפחה עשירה. עמדתו של למונט בנושא מלחמת עיראק, הקוראת לנסיגה מהירה, והרצון להעניש את ליברמן על התייצבותו לצד בוש בנושא, הפכו את למונט ליקיר של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, והביאה לו תרומות ותמיכה מאזרחים בכל רחבי ארצות הברית. ההתמודדות זכתה לסיקור ארצי, ונתפשה על ידי פרשנים כ"מאבק על נשמתה של המפלגה הדמוקרטית", בין הממסד הישן שלה, והאגף המתון, לבין האגף היותר רדיקלי, ואנשי הבלוגים הפוליטיים הליברליים.

בבחירות המקדימות שהתקיימו ב-8 באוגוסט, ושזכו לאחוז השתתפות גבוה מהמקובל, הפסיד ליברמן כשזכה רק ל-48% מקולות המצביעים, לעומת 52% ליריבו - הפסד נדיר בפוליטיקה האמריקנית של סנטור מכהן בבחירות פנימיות. עוד לפני הבחירות המקדימות הודיע ליברמן שאם הוא יפסיד בהן, הוא ימשיך בהתמודדות בבחירות הכלליות כמועמד עצמאי. המוסדות הארציים של המפלגה הרפובליקנית הודיעו שלא ייתמכו במועמד הרשמי שלהם, וכך ליברמן זכה ברוב קולות המצביעים הרפובליקנים. בבחירות הכלליות שהתקיימו ב-7 בנובמבר הוא ניצח גם בקרב העצמאים, אבל זכה רק בכשליש מקולות המצביעים הדמוקרטים, כך שבסופו של דבר הוא ניצח עם 50% אחוז מקולות כלל המצביעים לעומת 40% ללמונט ו-10% למועמד הרפובליקני.

במושב הסנאט הנוכחי ליברמן הוא אחד משני סנאטורים עצמאיים (הוא הגדיר את השתייכותו המפלגתית כ"דמוקרט עצמאי", וכך גם מופיע באתר הרשמי של הסנאט), אולם הוא שיתף פעולה עם המפלגה הדמוקרטית, ועמד מטעמה בראשות הוועדה לביטחון פנים ועניינים ממשלתיים, בה הוא היה הנציג הבכיר של המפלגה במושב הסנאט הקודם, ובתמורה התחייב ליברמן להצבעה בהתאם לעמדת המפלגה בעניינים פרוצדורליים. בענייני פנים היה ליברמן מתייצב תמיד לצד הסיעה הדמוקרטית, בצל תמיכתו בהפלות וזכויות להט"ב.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008 הכריז ליברמן על תמיכה בסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין, על רקע הסכמתם בנושא מלחמת עיראק ובמיוחד בתגבור הכוחות האמריקנים במדינה. הוא תמך בו עוד בשלב הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, הרבה להופיע באירועי בחירות של מקיין, ואף נשא את אחד הנאומים המרכזיים בוועידת המפלגה הרפובליקנית בו שיבח את מקיין והמועמדת לסגנות שרה פיילין וקרא להצביע עבורם. הוא בעצמו הוזכר כאחד המועמדים המובילים להיות המועמד הרפובליקני לסגנות הנשיא, ודווח אף כי מקיין רצה לבחור בו להיות שותפו למרוץ, אך נאלץ לוותר על כוונתו מחשש למרד בקרב צירי המפלגה הרפובליקנית כנגד מועמד שלא שותף לעמדות הימין הדתי בנושאים כמו הפלות.

ב-19 בינואר 2011 נודע כי בעקבות הירידה בפופולריות שלו, ליברמן החליט כי יפרוש ולא יתמודד שוב על מקומו בסנאט בבחירות 2012. את מושבו בסנאט תפס הדמוקרט כריס מרפי.

חייו האישיים

את אשתו הראשונה, בטי, הכיר ליברמן בוושינגטון ב-1963, כשהיה מתמחה בקיץ במשרדו של הסנאטור אברהם ריביקוף, ונולדו לו ממנה שני ילדים, רבקה ומט. ב-1981 הם התגרשו. על פי דבריו, נישואיהם נכשלו בשל כמה סיבות, ביניהן זה שהוא הפך ליותר דתי, והמכשולים שהקריירה הפוליטית הערימה על יחסיהם.

ב-1982 הוא הכיר את אשתו השנייה, הדסה, ולהם בת משותפת, חנה-רחל. הדסה היא בת לניצולי שואה מצ'כוסלובקיה, ואביה היה שם רב. בנוסף לביתם המשותפת יש לה בן מנישואיה הראשונים עם הרב הקונסרבטיבי גורדון טאקר.

דתו

ליברמן שייך לזרם האורתודוקסי, אם כי לאגף היותר מודרני שלו. על אף שמראש הוא בא מבית יהודי מאמין, עם השנים הוא נעשה מקפיד אף יותר במצוות, במיוחד בהשפעת אשתו השנייה, הדסה.

בדרך כלל הוא אינו עוסק בפעילויות פוליטיות בשבתות ובחגים, ובייחוד לא בתעמולת בחירות. הוא כמעט שלא משתתף בהצבעות ובדיונים בסנאט בשבתות וחגים, ואם יש צורך, הוא הולך ברגל לצורך הגעה להצבעות. עם זאת, כשכיהן בתפקיד התובע הכללי בקונטיקט, כן היה ניתן להתקשר אליו בשבתות בנוגע להחלטות שהיה צריך לקבל בדחיפות, והוא גם היה חותם על מסמכים דחופים בשבת. הוא הצהיר שגם בתור נשיא או סגן נשיא הוא היה נוהג כך במידת הצורך. ספרו "זמן שבת" (במקור: The Gift Of Rest) יצא לאור בהוצאת מגיד.

בשנת 2008 נדחתה ההצבעה ההיסטורית על תוכנית הייצוב הכלכלית (TARP) לשעת ערב מאוחרת, על מנת שליברמן יוכל להשתתף בה. ההצבעה תוכננה לראש השנה ונדחתה למוצאי החג.