גרשם שלום

בניגוד למשפחתו המתבוללת, נמשך ליהדות והיה חבר בארגון הציוני "יוּנג יוּדה". למד עברית ותלמוד מגיל צעיר ובגיל 18 החל ללמוד את ספר הזוהר בכוחות עצמו. את עבודת הדוקטורט שלו, על ספר הבהיר, עשה באוניברסיטת מינכן. בשנת 1923 עלה לארץ ישראל וניהל את המחלקה ליהדות בבית הספרים הלאומי. בין השנים 1925 ל-1964 היה מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית. במהלך הקריירה שלו הוזמן להרצות במוסדות אקדמיים יוקרתיים בכל העולם. פעילותו הציבורית כללה, בין היתר, פרסום מאמרים בענייני השעה, חברות בתנועת "ברית שלום", ושליחות מטעם האוניברסיטה העברית לאירופה לשם הצלת ספרים שהוחרמו בתקופת השואה. בנוסף, סייע בהקמת מספר מכוני מחקר ומוסדות אקדמיים ואף עמד בראש חלק מהם.

שלום הקדיש את חייו לחקר המיסטיקה היהודית והיה מהראשונים שחקרו את התחום באמצעות כלי מחקר אקדמיים. הוא גילה והוציא לאור כתבי יד רבים בתחום הקבלה וחקר את כל ענפי תורת הסוד היהודית. בהגיעו לגיל 80 מנתה הביבליוגרפיה שלו כ-600 מחקרים בתחום הקבלה. ספריו הנודעים ביותר שיצאו לאור כוללים את סדרת הרצאותיו על הזרמים העיקריים של המיסטיקה היהודית (1938, באנגלית), ומחקרו על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו (1957) - שניהם תורגמו לשפות רבות והקנו לו הכרה בינלאומית. על פועלו האקדמי הוא זכה בתוארי כבוד ובפרסים רבים בארץ ובמדינות שונות בעולם, אף על פי שכמה ממחקריו, בעיקר בתחום החסידות והשבתאות, עוררו בשעתו מחלוקות קשות.

השפעתה של תורתו חרגה מעבר לעולם האקדמיה ומדעי היהדות, והיא ממשיכה להשפיע על רבים גם לאחר מותו. מדי שנה מתפרסמים קבצים המכנסים את מחקריו בנושאים שונים, וכן מתפרסמים יומניו האישיים ותכתובות שניהל עם חברו הקרוב ולטר בנימין ועם אחרים. במקביל, מתפרסמים עשרות מחקרים על מחקריו, שחלקם באים להפריך חלק מהנחות היסוד שקבע. לאחר מותו, בהתאם להוראות שהשאיר, הועברו לספרייה הלאומית ארכיונו וספרייתו בתורת הסוד, שהכילו כ-25,000 ספרים שקיבץ במשך חייו, מחציתם בתורת הסוד, והם כוללים את מרבית הפרסומים בדפוס בתחום זה. כיום שוכן האוסף בשני אולמות קריאה נפרדים בספרייה הלאומית, והוא קרוי על שמו, "ספריית גרשם שלום" או "אוסף שלום".

שמו ושם משפחתו

גרשם שלום נולד בשם גרהארד שלום, אך משעלה לישראל התעקש להיקרא בשם גרשם שלום בלבד.

שם משפחתו בעברית נכתב "שלום", אך מבוטא "שׁוֹלֶם", בהשפעת המבטא האשכנזי. מקור השם הוא סב-סבו של שלום מצד אביו, שלום אליאס. לסיבת שינוי שם המשפחה קיימות שתי מסורות: לפי המסורת שעברה במשפחת אביו, בעקבות חוק משנת 1812 שחייב את היהודים לבחור בשמות משפחה קבועים, הגיע שלום אליאס למועצת העירייה של גרוֹסגלוֹגאוּ (גלוֹגָאוּ שבשלזיה תחתית) כדי לבחור בשם משפחה קבוע, אך לא הבין את דברי פקיד הרישום ומסר לו את שמו הפרטי במקום את שם המשפחה שהתבקש לבחור. נראה כי אין אמת במסורת זו, שכן אליאס נפטר בשנת 1809, שלוש שנים לפני שנחקק החוק.

ההיסטוריון ד"ר דב ברילינג, לעומת זאת, מצא כי את שם המשפחה בחרה אלמנתו של אליאס, ציפורה, שביקשה להיקרא על שם בעלה המנוח. משנולד סבו של שלום, ניתן לסב השם הפרטי, "שלום" (על שם סבו, שלום אליאס), אלא שפקיד הרישום סירב לרשום בתעודת הלידה את השם "שלום", הן כשם פרטי והן כשם משפחה, והשם שוּנה ל"סוֹלֶם". מאוחר יותר שינה הסב את שמו הפרטי ל"זיגפריד". על מצבתו של הסב נכתבו שני השמות, הן השם העברי "שלום שלום", והן השם הגרמני "זיגפריד שולם".

נעורים בגרמניה

שלום היה הבן הרביעי של בטי וארתור, משפחה בורגנית מתבוללת בברלין, בירת הקיסרות הגרמנית. משנת 1904 עד שנת 1915 למד בגימנסיה הריאלית בברלין. אביו היה יהודי מתבולל, פטריוט גרמני ואדם אמיד שבבעלותו היה בית דפוס גדול. בביתו של ארתור שלום חגגו את חג המולד והוא עצמו עבד ביום הכיפורים, אולם ראה בהתנצרות "אקט מתרפס וחסר עקרונות" והתנכר לקרוביו שהתנצרו או נישאו נישואי תערובת. האב הקפיד אמנם לערוך לבנו שלום טקס בר מצווה ועלייה לתורה, בבית הכנסת הליברלי בברלין, אם כי קיים את הטקס רק בשבת האחרונה לפני שהגיע שלום לגיל 14 (ב-2 בדצמבר 1911), וזאת מאחר שסבר כי גיל שלוש עשרה אינו הגיל המתאים לאקט זה, המסמל בגרות.

מספר חודשים קודם לחגיגת בר המצווה קרא שלום את המהדורה העממית של תולדות היהודים מאת צבי גרץ והחליט בשל כך ללמוד עברית. הוא החל בלימודי עברית אצל ד"ר בארול, מורו ללימודי דת, וכשפסקוּ המשיך ללמוד בכוחות עצמו. לאחר חגיגת בר המצווה, מספר שעות לימודי העברית אף גדל. בשנים 1913 עד 1915 למד עברית אצל מורים שונים במשך כחמש עשרה שעות מדי שבוע. כמו כן, החל לבקר בבית הכנסת, בפרט בשבת. באותו זמן גם החליט להפסיק את השתתפותו בחגיגת חג המולד שערכה משפחתו, והיה יוצא מהבית בזמן זה. בריאיון שנערך עמו שנים רבות אחר כך, בשנת תשל"ד 1974, ציין שלום כי בחירתו להתעמק ביהדות מגיל צעיר הייתה, בין היתר, מרד והתרסה נגד בית אביו והתבוללותו, ונגד מה שראה כ"הונאה העצמית" של יהדות גרמניה.

אחיו הבכור של שלום, ריינהולד, היה לאומן גרמני, ששמר על דעותיו אלה גם כשנאלץ לצאת לגלות לאוסטרליה עקב עליית הנאציזם. ריינהולד ואריך, אח נוסף של שלום, שירתו בצבא הגרמני בעת מלחמת העולם הראשונה, ומאוחר יותר החלו לעבוד עם אביהם בעסק המשפחתי. בנובמבר 1919 הפכו לשותפים בעסק ולאחר מות אביהם ירשו אותו. אח אחר, ורנר, שנרצח מאוחר יותר בבוכנוואלד על ידי הנאצים, היה קומוניסט ומאוחר יותר היה חבר הרייכסטאג מטעם המפלגה הקומוניסטית. אמנם אף הוא גויס לצבא, לחם בשורותיו ואף נפצע במלחמת העולם הראשונה, אולם הוא התנגד נחרצות להשתתפות גרמניה במלחמה זו. פעילותו האנטי-מלחמתית הובילה למאסרו והוא כמעט שהואשם בבגידה, משום שהוביל הפגנה ציבורית נגד המלחמה, כשהוא לבוש במדים.

שלום, לעומתם, חיפש כאמור "שורשים" ו"אותנטיות יהודית", נמשך לציונות ולמחשבת היהדות והצטרף לחוג "יוּנג יוּדה" (יהודה הצעיר), שפעיליו היו חברי התנועה הציונית. נקודת המפנה בחייו ביחס ליהדות ומשיכתו אליה הייתה כשלמד לראשונה דף תלמוד ("מאימתי קורין את שמע בערבין") ופירוש רש"י עליו, באביב 1913. מאותו יום ובמשך ארבע השנים הבאות, החל ללמוד בקביעות תלמוד בכל יום ראשון. מורו לתלמוד היה ד"ר אברהם יצחק בלייכרודה, שהיה נינו של רבי עקיבא איגר. בכל זאת, השפיעו עליו גם דעותיו של האח ורנר, והובילו אותו להשתתף עמו בפעילות אנטי-מלחמתית, בין השאר בהדפסת עלונים אנטי-מלחמתיים בבית הדפוס של אביהם (ללא ידיעת האב). בשל דעותיו האנטי-מלחמתיות הקיצוניות (ובעקבות הלשנה של תלמיד אחר), נאלץ שלום לעזוב את בית ספרו בשנת 1915, כשנה לפני סיום לימודיו. הוא נאלץ לעבור את בחינות הבגרות בגימנסיה אחרת בברלין, לאחר שהתכונן אליהן בכוחות עצמו.

בחרות

באותה שנה, שנת 1915, התקבל שלום ללימודים באוניברסיטת ברלין, שבה למד מתמטיקה למשך חמישה סמסטרים, בין השאר אצל הלוגיקן האלמוני דאז גוטלוב פרגה. ביולי 1915 פגש לראשונה את ולטר בנימין, ונרקמה ביניהם חברות עמוקה (לפי שלום: "החשובה ביותר בימי חיי"), שנמשכה עד מותו של בנימין בשנת 1940. באותה שנה גם רכש את ספר הזוהר, והחל לראשונה לרשום רשימות על הקבלה. כמו כן ערך עם חברו אריך בראואר את כתב העת "המשקפיים בכחול לבן" (Die Blauweisse Brille), ובו התייחסו למלחמת העולם הראשונה מזווית יהודית וציונית, אך קומית והיתולית. כל אותו זמן המשיך להתגורר בבית הוריו. אלא שב-14 בפברואר 1917, בעקבות מאסרו של אחיו ורנר, פרץ ויכוח חריף בין האב לשלום. בתגובה להערה של שלום על דברי אביו, נתקף האב בחמת זעם והודיע כי קצה נפשו בשני בניו, האחד קומוניסט והשני ציוני, וראה בפעילותם חתירה נגד גרמניה ונגד המלחמה. הוא הבהיר לשלום כי מאחר שהוא כבר בן עשרים, אין הוא מחויב לתמוך בו כלכלית. למחרת היום שלח לו מכתב מנוסח ברשמיות, בדואר רשום, שבו הודיע לו שעליו לעזוב את הבית ב-1 במרץ, ושמלבד 100 מארק שיועברו לחשבונו הוא לא יראה עוד פרוטה מאביו. כשלושה חודשים אחר כך, ב-12 במאי 1917, נענה האב לבקשת שלום לסיוע במימון לימודיו באוניברסיטה, אך התנה את עזרתו בהתחייבותו של שלום שלא לעסוק בפעילות ציונית. שלום סירב לקבל תנאי זה וכתוצאה מכך נאלץ לחפש מקור פרנסה זמני. מאוחר יותר התפייסו השניים, ואביו מימן את לימודיו ואת כל הוצאות מחייתו עד שעלה לארץ ישראל, אך התמיד בסירובו לקבלו חזרה לביתו. בינתיים, ממרץ 1917 ועד יוני 1917, עבר שלום להתגורר בפנסיון שטרוק, שרבים מפוקדיו היו מהגרים יהודים מהמזרח שהיו בעלי נטיות סוציאליסטיות וציוניות. שם פגש לראשונה את זלמן רובשוב (שז"ר), אשר עודדו ללמוד יידיש ואחר כך סייע לו במציאת עבודה כמתורגמן מיידיש לגרמנית, לשם מימון הוצאות מחייתו. בשנת 1918 פורסם ספרו הראשון, תרגום של המהדורה השנייה והמתוקנת של ספר יזכור לחברי תנועת הפועלים הציונית שנפלו על משמרתם בארץ ישראל. על אף העובדה שבספר נכללו מאמרים מאת דוד בן-גוריון, י"ח ברנר ור' בנימין, סירב שלום לחתום על הספר, ובמקום זאת חתם N.N.‎ (פלוני), מאחר שלא הסכים להיות מזוהה עם "משפטים אחדים בעלי צליל מילטריסטי" שהופיעו בספר. בין השנים 1915–1921 פרסם שלום בגרמנית מספר מכתבים ורשימות כלליות בנושאי יהדות וציונות. כמו כן, תרגם לגרמנית בשנים אלה יצירות נוספות, בהן הפיוט לחנוכה "מעוז צור" ויצירות משל חיים נחמן ביאליק ("הלכה ואגדה"), רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג ("שאלי שרופה באש") וש"י עגנון ("מעשה רבי גדיאל והתינוק"). באותה תקופה, בשנת 1920, פרסם את רשימתו הראשונה בנושא הקבלה.

בחודש יוני 1917 גויס שלום לצבא, אך לאחר שלושה חודשים בלבד שוחרר בתואנה של אי-שפיות. לאחר שחרורו עבר ללמוד באוניברסיטת יינה, שם למד מתמטיקה ופילוסופיה. שנה מאוחר יותר, במאי 1918, בהשפעתו של ולטר בנימין, עבר ללמוד באוניברסיטת ברן, שבה החל ללמוד שפות שמיות ופילוסופיה. בתקופה זו החליט שלום להתחיל בלימודי מדעי היהדות במקום מתמטיקה. לפיכך, החליט לחזור לגרמניה ובחר להמשיך את לימודיו באוניברסיטת מינכן, שבה היה האוסף הגדול ביותר בגרמניה של כתבי יד עבריים. במינכן למד מספטמבר 1919 עד מרץ 1922 לימודי פילוסופיה, ושם כתב את הדיסרטציה על ספר הבהיר, שאותו תרגם לגרמנית ופירשו. בשנת 1922 קיבל תואר דוקטור באוניברסיטת מינכן בהצטיינות יתרה. שנה אחר כך פורסם ספרו Das Buch Bahir, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. על אף בחירתו בלימודי היהדות והעדפתם על פני לימודים אחרים, חש עצמו שלום כחילוני ובחר שלא לשמור מצוות. עם זאת, לא היה אתאיסט. הוא סבר כי עולם ללא אמונה באלוהים הוא עולם לא מוסרי, וכי יהדות ללא המסורת היהודית לא יכולה להתקיים לאורך זמן.

שלום עלה ארצה בספטמבר 1923 במסגרת העלייה השלישית, והשתלב עד מהרה בסגל ההוראה של האוניברסיטה העברית בירושלים, אז מוסד צעיר ויחיד מסוגו בארץ. בין השנים 1923 עד 1927 ניהל את המחלקה ליודאיקה בספרייה הלאומית בירושלים. במסגרת תפקידו פרסם, בשנת תרפ"ז, תוכנית למיון הספרים במקצועות מדעי היהדות, על בסיס השיטה העשרונית הבינלאומית של דיואי, הידועה בשם "שיטת שלום". באותן שנים פרסם את כל מאמריו בעברית בתחום הקבלה ברבעון לביבליוגרפיה של בית הספרים, "קריית ספר", והיה מכותביו הבולטים ביותר. כמו כן, חיבר רשימה ביבליוגרפית של כל החיבורים בתורת הסוד היהודית, שהיו ידועים לו עד אותה עת.

ב-5 בדצמבר 1923 נשא לאישה את אֶשָה בורכארדט, שאותה פגש לראשונה בהמבורג חמש שנים קודם לכן. השניים התגרשו בקיץ 1936. בדצמבר באותה שנה נשא שלום לאישה את פניה פרויד.

בספטמבר 1925 קיבל משרת מרצה במכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית. בעת המינוי הוזמן להרצות את הרצאת הפתיחה של המכון. בהרצאתו, "האם חבר ר' משה די לאון את ספר הזהר?", חלק על קביעותיו של צבי גרץ וניסה להוכיח כי לא די לאון הוא שחיבר את הזוהר. מספר שנים אחר כך חזר בו מכך. בספטמבר 1933 התמנה שלום לפרופסור. בקיץ 1941 קיבל מינוי של דקאן. בשנת 1945 נתמנה לפרופסור מן המניין. בשנת 1964 פרש מהוראה. תלמידיו בסמינריון האחרון שלו, בשנת תשכ"ה, היו יוסף בן שלמה, אפרים גוטליב, יוסף דן, דבורה דימנט, משה חלמיש, אהוד בן עזר, שלמה צוקר ואיתמר גרינוואלד.

במקביל להוראה באוניברסיטה, החל שלום להרצות, משנות השלושים ואילך, על הזוהר, על הקבלה ועל החסידות, בפורומים שונים. בין היתר, הרצה בתוכניות רדיו ברשת ב', במפגשים פתוחים מול קהל וכן במכון להשתלמות במדעי הרוח ובמדעי החברה ולשיפור הלשון בתל אביב (שהיה חלק ממרכז להשכלה לעם של האוניברסיטה העברית). עוד קודם לכן, כבר בחורף הראשון שלאחר עלייתו לארץ ובמשך עשרים וחמש השנים הבאות, הרצה שלום על נושאים שונים בתורת הסוד היהודית גם בקיבוצים שונים. הרצאתו הראשונה, על הקבלה בצפת, הייתה בקיבוץ בית אלפא, בהתאם להצעתו של הסופר יהודה יערי.

בשנת 1946 נשלח מטעם האוניברסיטה העברית, עם אברהם יערי, לאירופה (בעיקר לגרמניה, לאוסטריה ולצ'כוסלובקיה), בניסיון להציל את אוצרות התרבות היהודיים. יחד הם סייעו בהצלתם ובהעברתם לישראל של כחצי מיליון ספרים, שהוחרמו על ידי הנאצים בתקופת השואה. מעבר לצרכים אקדמיים, שלום פעל להעלאת הספרים ארצה, על מנת לסייע בבניה מחדש של התרבות היהודית שנכחדה באירופה ולחזק את המשכיות האומה לאחר השואה בארץ ישראל. במהלך שהותו, ביקר במחנות הריכוז וההשמדה, ונהג להרצות על ארץ ישראל בפני הניצולים, בניסיון לעודד את רוחם. אשתו פניה העידה כי משחזר לארץ היה מדוכא ותשוש וסירב לעשות דבר. הוא שכב רוב היום במיטתו ומיעט לדבר עם אנשים. הוא סבר כי "עם ישראל נרצח" וחשש כי לא יהיה בכוחם של הנותרים בארץ לבנות חברה יהודית חדשה. רק לאחר כשנה התאושש וחזר לעצמו.

משנת 1950 ועד מותו היה שלום חבר בוועדת המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון במטרה לצלם את כל כתבי היד העבריים הקיימים בספריות ובמוזיאונים בעולם. בשנת 1954 היה אחד ממייסדי מכון ליאו בק לחקר יהדות גרמניה והיה חבר במועצה המייעצת של המכון עד מותו. החל מאוגוסט 1962 ועד אפריל 1966 היה חבר מערכת כתב העת "אמות", ופרסם בו מספר מאמרים.

בשנת 1960, עת החלה במכון ויצמן בניית המחשב שהחליף את ויצק, אז המחשב הראשון והיחיד בישראל, התקבלה הצעתו של שלום להחליף את שמו של המחשב מ"ויצק 2" ל"גולם" (על שם הגולם מפראג).

בשנת 1982 נפטר שלום בירושלים ונטמן בבית הקברות סנהדריה.

מוסדות אקדמיים בהם היה מרצה אורח

במהלך חייו האקדמיים, הוזמן שלום להרצות במוסדות אקדמיים רבים, מהיוקרתיים בעולם, ובהם:

פעילות פוליטית

שלום שאף להגיע להידברות עם הערבים. באביב שנת 1925, שנתיים בלבד לאחר שהגיע לירושלים הוא הקים, יחד עם ארתור רופין, ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן), שמואל הוגו ברגמן, יהודה לייב מאגנס, הנס קוהן, חיים מרגליות קלווריסקי, יעקב טהון, יוסף לוריא, יצחק אפשטיין ואחרים, את ברית שלום, אגודה ששאפה להגיע לפשרה טריטוריאלית בין היהודים לערבים בארץ ישראל ולהקמתה של מדינה דו-לאומית. האגודה חתרה להסדר חוקתי, שיבטיח שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, ועם זאת ראתה את עצמה רק כקבוצת עיון, שבמסגרתה יתקיימו דיונים בשאלה הערבית, ולא כמפלגה פוליטית. על אף מאורעות תרפ"ט סירב שלום לוותר על שאיפתו לחיות בשלום עם ערביי ארץ ישראל, ובמאמר שכתב בגרמנית הזהיר כי אם יפסיקו אנשים בארץ להאמין בדו קיום, תיוותר דרכם האלימה של הרוויזיוניסטים בלבד. האגודה התפרקה בשנת 1933, עקב חילוקי דעות בין חבריה, וכן משום שלא זכתה להכרה ולתמיכה של המוסדות הציוניים ושל היישוב היהודי בארץ.

בשנת תש"ט (1949) התפטר שלום מחברותו באגודת שוחרי האוניברסיטה העברית כמחאה על חוות דעת שהתקבלה באגודה כנגד פעילות פוליטית של מרצי האוניברסיטה. במכתב ההתפטרות ששלח לאגודה הסביר שלום כי לכל אדם בכל מוסד ישנה הזכות להביע את דעתו הפוליטית, גם אם דעה זו מנוגדת לקו הפוליטי של המוסד שבו הוא עובד.

שלום התנגד לחזרתו של בן-גוריון לפוליטיקה במפלגת רפ"י, והיה בין החותמים על עצומת תמיכה ציבורית בלוי אשכול, שפורסמה ב-Jerusalem Post, בשנת 1965. מכתב נוסף שכתב בקשר לבן-גוריון התפרסם בעיתון הארץ ב-24 באפריל 1968, ונשא את הכותרת: "ענווה מפוקפקת". במכתב תקף שלום את בן-גוריון על סירובו לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים, והאשים אותו בפגיעה במעמד הפרס מנימוקים לא ענייניים (שלום סבר כי הסיבה האמיתית לסירובו של בן-גוריון נובעת ממורת רוחו מממשלת ישראל או משר החינוך שלה), תוך שהוא מסווה זאת בטענה כי הוא לא ראוי לפרס מאחר שלא עשה אלא את חובתו. כנגד דברים אלה של בן-גוריון כתב שלום כי הם מעוררים ספק לגבי הצורך בפרס זה, שהרי מרבית הזוכים בפרס זה זכו בו על פועלם אותו עשו במהלך מילוי חובתם.

בשנת 1967, חתם שלום על עצומת תמיכה ציבורית נוספת, שפורסמה בעיתון "הארץ", והקוראת שלא לספח את השטחים שעברו לשליטתה של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים.

ב-15 בנובמבר 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, חתם יחד עם מספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית, על מכתב לעורך, שפורסם ב-New York Review of Books. במכתב הם מאשימים את מדינות ערב ברצון להשמיד את מדינת ישראל ובחוסר נכונות לשלום, וקוראים לעולם ללחוץ על מדינות ערב לבחור בדרך השלום ולא המלחמה.

חלק ממשנתו הפוליטית, בעברית, פורסם במספר קובצי מאמרים: דברים בגו - פרקי מורשה ותחייה, עוד דבר - פרקי מורשה ותחייה (ב), וכן רציפות ומרד - גרשם שלום באומר ושיח. בין יתר הדברים שפורסמו שם, הביע שלום תמיכה בהפרדה בין דת ומדינה בישראל, התנגד לחקיקת החוק המכיר בסמכות זרם אחד בלבד של היהדות, וטען כי ללא ציונות אין לעם ישראל קיום.

קשרי ידידות ועבודה

שלום עמד בקשרי ידידות ועבודה עם אישים גדולים רבים בתקופתו ונהג להתכתב עם רבים מהם. מבין השמות הרבים ניתן למנות את חנה ארנדט, דוד בן-גוריון, חיים נחמן ביאליק, יצחק בער, שמואל הוגו ברגמן, י. ח. ברנר, שלמה דב גויטיין, לאה גולדברג, ארנסט יונגר, יהודה יערי ואחיו אברהם יערי, ברל כצנלסון, ישעיהו ליבוביץ, יהודה לייב מאגנס, דב סדן, אהרן צרויה (עליו חלק במספר נושאים), עקיבא ארנסט סימון, מורטון סמית, ש"י עגנון, פרנץ רוזנצוויג, ארתור רופין, זלמן שזר, ואף הרב קוק והרב יצחק נסים. חברות הנפש ארוכת השנים עם וולטר בנימין הונצחה בספרו של שלום, ולטר בנימין – סיפורה של ידידות, ואת יחסו למרטין בובר, שעמו עמד בקשר רב, ולמרות ביקורתיות מסוימת, הושפע רבות מתורתו.

במהלך שנות השלושים נהג שלום להיפגש מדי שבת ולשוחח על עניינים ברומו של עולם, עם מספר מצומצם של חברים בביתו של ג'ורג' ליכטהיים, במה שנתפרסם כחוג פילג"ש, ע"ש שמותיהם של המשתתפים: יעקב פולוצקי, האנס יונאס, ה' לוי, ג'ורג' ליכטהיים, גרשם שלום, ושמואל סמבורסקי.

כאשר הגיע הסופר הארגנטיני המפורסם, חורחה לואיס בורחס, לירושלים בשנת 1971, לקבלת פרס ירושלים, משאלתו הייתה להיפגש עם שלום, שנענה לבקשתו והזמינו לביתו. בורחס אשר שילב ביצירותיו מוטיבים קבליים, טען כי הושפע מאוד מספריו של שלום, ובפרט מהספר Major trends in Jewish mysticism, שלדבריו הוא הטקסט הבהיר ביותר שנכתב על הקבלה.

מפעלו של שלום במדעי היהדות בכלל ובחקר הקבלה בפרט זכה להערכה רבה, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, ולמפעליו המחקרים השפעה ניכרת, אשר חרגה מעבר לתחומים אותם חקר. פרופ' דניאל אברמס אמר עליו כי ”מחקריו... הניחו את היסודות למחקר הקבלה בעולם האוניברסיטאי והתוו את כללי המתודה לחקר תולדות הרעיונות ולתיעוד ספרים והתופעות הדתיות והחברתיות בזרמיה השונים של המיסטיקה היהודית“ ופרופ' ליבס ציין כי ”הוא נחשב בצדק למורם של כל חוקרי הקבלה כיום“.

ההערכה לה זכה שלום באה לידי ביטוי במספר הרב של הוועדות ומוסדות המחקר בהם היה חבר או ישב בגוף המנהל, וכן בפרסים ואותות הוקרה הרבים אותם קיבל, כדלקמן:

החוקר יוסף דן, אשר היה תלמידו של שלום וכתב עליו ועל פועלו מחקרים רבים, כתב בשנת 2010:

כימות דור חלפו מאז פטירתו של גרשם שלום בשנת 1982 והעניין באיש ובמשנתו איננו דועך. אנו עדים לזרם של פרסומים ממחקריו, מאיגרותיו ומיומניו, מכאן, ולמחקרים על סוגיות מרכזיות במשנתו, מכאן, בעיקר באירופה ובארצות הברית.

לאור ההערכה לה זכה בחייו, הונצח שלום בדרכים רבות. לאחר מותו נקראו על שמו רחובות במספר ערים בישראל. על שמו נקראים גם מוסדות מחקר חשובים בתחום מחשבת ישראל, ובמהלך השנים נערכו כנסים וערבים רבים לזכרו. כמו כן, בסיום העברתה של ספרייתו המקיפה בתחום הקבלה לספרייה הלאומית, נקראה הספרייה על שמו, נערכה תערוכה על חייו ופועלו, ויצא לאור קטלוג בעל שני כרכים המתאר את תוכנה.

עם זאת, לא רק במפעלו החשוב של שלום מצאו החוקרים עניין אלא גם בחייו האישיים. במשך השנים יצאו לאור מספר ביוגרפיות וספרים המתעדים את חייו ואת קשריו עם בני משפחתו ועם חוקרים ואישים בעלי שם אחרים בעולם. העניין בשלום וחייו איננו נעצר בישראל, והביוגרפיות על חייו ופועלו נכתבות ומתורגמות לשפות רבות על ידי חוקרים חשובים מכל העולם.

שלום החל לכתוב מגיל צעיר יחסית ולא פסק עד למותו. מרבית חיבוריו הם בתחום המיסטיקה היהודית וכוללים למעשה את כל הנושאים בתחום זה. מחקרו הגדול הראשון בתחום היה עבודת הדוקטורט שכתב על ספר הבהיר, אותו פירש ותרגם לגרמנית.

במשך השנים הוא פרסם מאמרים נוספים על ספר הבהיר, ספר היצירה ועל מקורות נוספים של המקובלים הראשונים, וחקר את היחסים בינם לבין יורדי המרכבה וספרות ההיכלות והמרכבה. כמו כן, בדק את השפעת תורת הגנוסטיות ותורת הקתרים על מקובלים אלה.

ספר הזוהר שימש אף הוא מושא למחקרים רבים שלו, בפרט בשאלת זהות מחברו, מקורותיו, לשונו והדוקטרינה שלו. בנוסף, חיבר מחקרים על תורת האר"י ותנועת החסידות. עם זאת, התחום איתו היה מזוהה יותר מכל היה תחום חקר השבתאות, שמחקריו הכלולים בו, נחשבים לדוגמה למצוינות מחקרית. תחום אחר שבו נודע היה תחום הביבליוגרפיה, ואין ספק כי ידיעותיו הרבות בתחום זה סייעו לו לבסס היטב את מחקריו בתחום הקבלה.

בנוסף חיבר שלום מספר ספרים על חברוֹ ולטר בנימין, וכן מאמרים על חכמת ישראל, משיחיות, סמלים יהודים (כגון מגן דוד), אלכימיה ומאגיה יהודית.

גרשם שלום ידוע היה במחקרים מעמיקים, בהם דקדק בפרטים הקטנים ביותר, וכן בשל השתדלותו להימנע ממעורבות רגשית בקשר לנשוא מחקריו. הוא נקט בזהירות יתירה וקביעותיו היו מבוססות היטב. אף על פי כן, לא היה חסין מטעויות ואף חזר בו בחלק מקביעותיו. דוגמה טובה לכך היא השינוי בדעתו בקשר לזהות מחברו של ספר הזוהר. טענות בקשר למניעים שהנחו את שלום בחקירותיו ומידת השפעתם על המסקנות אליהם הגיע, הועלו כנגד שלום על ידי ברוך קורצווייל, בביקורת שכתב על ספרו: שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו. שלום עצמו העדיף לשמור על שתיקה בנושא וסירב לענות לטענותיו של קורצווייל.

זאת ועוד, חלק מהנושאים אותם חקר כללו נושאים שנגעו לעיקרי האמונה של חלקים מהאוכלוסייה היהודית בארץ, בפרט אנשי קהילת היהדות האורתודוקסית. מטבע הדברים כאשר מסקנות חקירותיו סתרו חלק מעיקרי אמונה אלה, עוררו הדברים מחלוקות קשות. מבין המפורסמות שבין המחלוקות האלה, ניתן למנות את המחלוקת בקשר לשאלת זהות מחבר הזוהר, האם רבי שמעון בר יוחאי או ר' משה די לאון; המחלוקת עם הרב ראובן מרגליות בשאלה האם היה רבי יהונתן אייבשיץ שבתאי נסתר; והמחלוקת עם רבי חיים ליברמן בקשר לדרכי המחקר האקדמי של תנועת החסידות.

שלום עצמו לא התבודד במגדל השן האקדמי, הוא היה מעורב פוליטית ונהג לפרסם את עמדותיו בענייני השעה באכסניות רבות. גם על עמדותיו אלה הותקף שלום לא פעם. מחלוקת מפורסמת בקשר לכך היא המחלוקת שהתעוררה עם חנה ארנדט, בקשר לפועלה של הציונות בארץ ישראל ובקשר לתפיסת השואה.

מחלוקות נוספות שהתעוררו בזמנו היו, בין היתר, המחלוקת עם אברהם יערי בקשר לשאלת מחבר הספר חמדת ימים; המחלוקת בקשר לשאלה האם היה רבי ישראל סרוק תלמיד האר"י; ומחלוקת בשאלת קיומם של יסודות משיחיים בחסידות.

גם לאחר מותו של שלום, התעוררו מספר מחלוקות בקשר למשנתו, כגון, המחלוקת בקשר לשאלת מרכזיותה של המיסטיקה ביהדות, שאלת מקורותיהם של המקובלים הראשונים ועוד.

שלום כתב במהלך חייו מאות מאמרים. הרשימה הביבליוגרפית שהוכנה במלאת לו 80 שנה הכילה 579 כותרים. מאז פרסום הרשימה ועד מותו הוא פרסם מאמרים רבים נוספים. לאחר מותו התרחבה הרשימה אף יותר, וקובצי מחקריו ממשיכים לצאת לאור, אם בכינוס מספר מחקרים בנושא משותף לספר אחד ואם בפרסום מחדש של ספריו החשובים. מחיבוריו המפורסמים, שיצאו לאור בימי חייו, ניתן לציין את הפרסומים הבאים:

ספרייתו של גרשם היא הספרייה המקיפה ביותר בתחום תורת הסוד היהודית, וכוללת בתוכה את מרבית החיבורים שנכתבו בתחום זה ונשתמרו במשך הדורות. הספרייה הייתה בביתו שבשכונת רחביה, בירושלים, והיא סודרה על-פי הנושאים השונים ובהתאם לחלוקה לתקופות השונות של תורת הסוד היהודית. לאחר שנפטר, בשנת 1982, ובהתאם להנחיותיו, הועברה הספרייה לבית הספרים הלאומי, בשנת 1987, שם היא מוצגת בשני אולמות קריאה, המוקדשים לה בלבד. האוסף כולו מזוהה בשם אוסף גרשם שלום והוא בעל קטלוג חיפוש משלו. בשנת תשנ"ט, פורסם קטלוג של ספריית גרשם שלום בתורת הסוד היהודית. סך כל הכותרים הרשומים בקטלוג הוא 12,270, והוא כולל חיבורים שרכשה הספרייה לאחר מותו. הקטלוג סודר בהתאם לצורה בה סודרו הספרים בספרייתו של שלום בביתו.

שלום התחיל לאסוף ספרים כבר מגיל צעיר וככל הנראה כבר אז שאף ליצור ספרייה שתכלול בתוכה את כל החיבורים בתורת הסוד היהודית. כשעלה לישראל כלל האוסף 1767 ספרים, מהם 503 היו בתחום הקבלה. כאמור לעיל, הוא פרסם בשנת 1927 רשימה ביבליוגרפית הכוללת את כל חיבורי תורת הסוד היהודית שהיו ידועים לו עד לזמן חיבור הרשימה. בנוסף, הוא פרסם את קונטרס עלו לשלום, רשימת ספרי קבלה וחסידות המבוקשים לאוסף ספריו של גרשם שלום; ברלין, תרצ"ז, כדי לנסות להשלים את ספרייתו.

משהתפרסם שלום בעולם האקדמי ולאחר שרבים שמעו על שאיפותיו בקשר לספרייתו, החלו לשלוח אליו מלומדים מכל העולם העתקים מחיבוריהם. במקביל, שלחו אליו סוחרי ספרים, קטלוגים של ספרים בתחום תורת הסוד, או פנו אליו בכל פעם שהגיעו אליהם ספרים בתחום זה (אם כדי להתייעץ איתו ואם כדי לעניין אותו ברכישת הספרים).

במשך השנים, המשיכה ספריתו לגדול ולפני מותו הכילה כ־25,000 ספרים ודברי דפוס אחרים. כחצי מכלל הספרים היו ספרים שנדרשו לשלום לעבודתו, כגון, ספרי היסטוריה, פילוסופיה, תורת הדתות וכו'. החצי האחר, כלל את ספרי תורת הסוד היהודית. שלום הקפיד להוסיף לאוסף של תורת הסוד לא רק כל ספר, חוברת, כתב עת, מאמר, כתבה עיתונאית, או תמונה, בתחום זה, אלא גם את כל המהדורות האחרות של חיבורים אלה. נכון לשנת 2012, קיימים בספרייה 35,000 חיבורים לערך. המנהלת הראשונה של ספריית שלום הייתה ד"ר אסתר ליבס. מאז שנת 2011 ד"ר צבי לשם מנהל את הספרייה.

לצד אוסף שלום בתורת הסוד היהודית, הועבר לבעלות הספרייה הלאומית גם ארכיונו האישי של שלום, הכולל, בין היתר, כתבי יד, תמונות, מכתבים ממנו ואליו, חומר ביוגרפי, רשימות, שירים, פואמות ויומנים אישיים שכתב במהלך חייו, חיבורים ומאמרים, חיבורים עליו, קטעי-עתונות ועבודות של תלמידיו. הארכיון הופקד בספרייה הלאומית על ידי אשתו פניה שלום בנובמבר 1987, ויומנים נוספים שלו הופקדו על ידה בספטמבר 1989. בשנים האחרונות מתפרסמים כאמור ספרים, המתבססים ברובם על הנמצא בארכיון, והכוללים את הביוגרפיה שלו, יומניו האישיים שכתב בנעוריו, יחסיו עם הסובבים אותו, מכתבים שכתב לאישים שונים ולבני משפחתו וצעדיו הראשונים בחקר הקבלה.

על בסיס ספרות ביוגרפית זו, מתפרסמים מחקרים המנתחים את דמותו של שלום, כפי שהיא עולה מתוך ספרות זו ומחומר נוסף מהארכיון, ולעיתים אף מתוך היכרות אישית של החוקר עם שלום (אם כחוקר-עמית ואם כתלמיד). חלק מן החוקרים נתלים בפרסומים הביוגרפים ובכתביו הלא אקדמיים של שלום, כדי להבין את הדרך אותה בחר להציג את הדברים, העולם ממנו הגיע והשפעתו של עולם זה על מחקריו ועל קביעותיו, ועל ידי כך לנסות ולהוכיח טענות משלהם בחקר המיסטיקה והקבלה, או לחלופין לנסות ולסתור הנחות יסוד שהניח בשעתו שלום.