בופור (סרט)

"בופור" הוא הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר מאז "מאחורי הסורגים" (1984). הסרט זיכה את סידר בפרס "דוב הכסף" לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין, זכה בארבעה פרסי אופיר והוביל את מספר הצופים לסרט ישראלי לשנת 2007 לאחר שצפו בו כ-300,000 צופים.

רקע

"בופור" הוא סרט מלחמה שמתמקד בחיילי צה"ל שאיישו את מוצב הבופור בחודשים האחרונים שלפני הנסיגה מרצועת הביטחון, התמודדותם עם חיי היום-יום במוצב, השגרה הקשה, היחסים ביניהם והנסיגה עצמה.

הסרט כולו צולם במבצר נמרוד למרגלות הר החרמון, אשר מדמה את מבצר הבופור. לצורך צילום הסרט נוסף למבצר ציוד רב, בין השאר מיגונים וציוד צבאי, רובו הושאל לסרט על ידי צה"ל. עלות הסרט נאמדת בכ-2 - 2.5 מיליון דולר. צילומי הסרט החלו בפברואר 2006.

הליהוק עורר ויכוח ציבורי לאור העובדה ששלושה מהשחקנים הראשיים, אושרי כהן, איתי טיראן ואיתי תורג'מן, לא שירתו בצה"ל או לא סיימו שירות צבאי מלא. גורמים אזרחיים וצבאיים, בהם גם הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, סירבו לצפות בסרט בשל כך ואף קראו להחרימו. [דרוש מקור]

הסרט, שנחשב לאחד מהסרטים הישראליים המצליחים ביותר, יצא לאקרנים בישראל ב-8 במרץ 2007, כשבועיים לאחר זכייתו של סידר בפסטיבל ברלין. הוא שבר את שיאי הפתיחה לסרט ישראלי כאשר בעשרת הימים הראשונים להקרנתו צפו בסרט למעלה מ-90,000 צופים. בחודשיים הראשונים להקרנתו צפו ב"בופור" כ-280,000 צופים.

מועמדות לאוסקר

הסרט "ביקור התזמורת" ניצח את "בופור" בהתמודדות על פרס אופיר לסרט הטוב ביותר של 2007, אך נפסל מהגשת מועמדות לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, בשל שימוש יתר בשפה האנגלית. בעקבות זאת הוחלט כי "בופור" ייצג את ישראל בקטגוריה זו. בינואר 2008 הוכרז "בופור" כאחד מחמשת המועמדים הסופיים לזכייה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר בטקס האוסקר ה-80, שהתקיים ב-24 בפברואר 2008. הסרט לא זכה בפרס, והזוכה בפרס היה "הזייפנים" האוסטרי/גרמני העוסק בגורלם של יהודים בשואה שהוכרחו להשתתף בזיוף כספים במסגרת מבצע ברנהרד.

תקציר העלילה

עלילת הסרט מתרחשת בחודשים האחרונים של שהיית צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון. זיו פארן (אוהד קנולר), לוחם ביחידה לסילוק פצצות, עולה למוצב הבופור לצורך ביצוע משימה, "נוהל קברניט", על מטען חבלה של חזבאללה שהונח בציר היורד מהמוצב וחוסם עליית שיירות אליו. תחת הפגזות פצמ"רים הוא נוחת במוצב, ופוגש את לירז (אושרי כהן), מפקד המוצב, ואושרי (אלי אלטוניו), הרס"פ. בהמשך הוא מתוודע לשאר קבוצת הלוחמים שבמוצב – קוריס החובש (איתי טיראן), זיתלאווי (איתי תורג'מן), שפיצר, נדב הכלבן, אמיליו, בייליס, ופבל ורובי הקשתים.

לירז, מפקד המחלקה, הוא קצין קשוח ומורעל שלא מטיל ספק במהות הישיבה של החיילים על ההר. אושרי, סמל המחלקה, הוא החבר הקרוב אליו ביותר במוצב. אושרי הוא בעל אופי רך בהרבה, חייל מחוספס לפני השחרור שמרבה לרסן את לירז ברגעי הזעם שלו.

שגרת המוצב מלווה בהתקפות פצמ"רים בלתי פוסקות מצד החזבאללה. כל יציאה מלוות בכריזה "יציאה, יציאה" ולאחר הפגיעה – "נפילה, נפילה". כך במשך שעות. מדי בוקר, עם עלות השחר, ערפילים מגבילים את הראות. במצב כזה המוצב פגיע ומוכרזת בו כוננות. שגרת המוצב כוללת בעיקר שמירות בעמדות השונות של המוצב, ה"ירוק", ה"אדום", וכך הלאה. החיילים ישנים ב"צוללת", מסדרון ארוך עם מיטות משתלשלות מהתקרה, ותופסים מחסה מהפצמ"רים בחדר הביטחון. המוצב עצמו בנוי שכבות בטון על גבי שכבות בטון שנוספו עם השנים, מבוך של מסדרונות תת-קרקעיים, ששוכב בסמוך למבצר הבופור ההיסטורי. על המבצר הונף דגל ישראל במהלך כל תקופת הישיבה ברצועת הביטחון.

לירז ולוחמיו יוצאים יחד עם זיו, לוחם יחידת סילוק הפצצות של יהל"ם, לביצוע "נוהל קברניט". כאשר זיו מתקרב למטען, הוא מתפוצץ וזיו נהרג. לאחר מותו לא בוצע "נוהל קברניט" שוב, והלוחמים, וגם לירז עצמו, לא מבינים מדוע היה צריך זיו למות כדי לנסות נוהל מיותר ומסוכן (המטרה הייתה לחקור את המטען, במקום לחרוש את הציר עם דחפור די-9 משוריין כפי שעושים בדרך כלל).

במקביל לאירוע זה מתחילות ההכנות לקראת נסיגת צה"ל מלבנון, והמוצב מתחיל להתרוקן מציוד צבאי. לירז נראה כמסרב להשלים עם הנסיגה, בסירובו לאשר הורדת ציוד בלתי חיוני, וגם את נמרושקה, הכלבה מיחידת עוקץ, שלבסוף נדב הכלבן נאלץ להשאירה מאחור במוצב בירידתו לישראל.

מועד השחרור של אושרי מצה"ל מתקרב. מספר ימים לפני השחרור הוא לוקח את החיילים, "הילדים" כפי שהוא מכנה אותם, לסיור במבצר העתיק, שובר דיסטנס, ונפרד מהם בחיבוקים, בעוד שזיתלאווי (אחד הלוחמים) משביע אותו לחשוב עליהם, הלוחמים שנותרו בהר. דקה אחת בכל יום. לירז בישר לאושרי קודם לכן, שבשיירה הבאה היורדת לישראל, בעוד יומיים, הוא יעזוב את המוצב. ביום שלפני השיירה, נפגעת עמדת ה"ירוק", שבה באותו זמן שמר זיתלאווי, המפונה פצוע לחד"ב. לירז משאיר את אושרי במקום, שכמה דקות לאחר מכן יורד בריצה עקב התקפת הפצמ"רים לחד"ב, נפגע ונופל בדרך, כמה מטרים מפתח הכניסה לחד"ב, שם עומד לירז. אושרי הפצוע צורח ללירז שיכניסו פנימה, אך לירז קופא, וקוריס נחלץ לעזרה.

זיתלאווי ואושרי מפונים במסוק לישראל, ובערב החיילים שומעים על מותו של זיתלאווי בשידור החדשות (בסצנה זו נעשה שימוש בסרטון של חזבאללה המתעד פגיעת טיל בעמדה במוצב רותם, מספר חודשים לפני הנסיגה). מפקדי הגזרה עולים לתדריך במוצב, שבו לירז לומד שעמדות השמירה מאוימות על ידי טילי נ"ט הנמצאים בידי החזבאללה ומופעלים על ידי צלף רוסי מקצועי. בהתקף זעם לירז משתלח בקמחי, מפקד האוגדה, ומבקש לתת לחיילים לצאת מהמוצב לפעילות מבצעית לפגוע במחבלי החזבאללה השוכנים למרגלות ההר. לירז גם מביע את אי שביעות רצונו מהנסיגה המתקרבת וטען שאם יורדים מההר אז אין שום סיבה לחכות. קמחי מרגיע את לירז ומסביר את המדיניות החדשה בשבועות שנותרו עד לנסיגה – אין יציאות למארבים, יש להסתגר במוצב, לעבות את שכבות הבטון סביב עמדות השמירה, ולהציב נהלים חדשים לשומרים – לא עומדים בעמדות השמירה עקב הסכנה. בשיחה אישית עם לירז, מודיע מפקד האוגדה על כך שההחלטה על הנסיגה סופית. לירז עובר לישון בצוללת עם צוות הלוחמים שלו. החיילים מהססים לשוב לשמור בעמדת הירוק ואפילו מסרבים בתחילה. לירז מצטרף לשמירה ואחריו, לבסוף, גם השאר. הלחץ הפסיכולוגי של השכול האופף את החיילים מתחיל לתת את אותתיו. למחרת, שפיצר עולה להחליף את לירז בעמדת הירוק כשמגיעה שעתו לשמור. העמדה עדיין לא מוגנה בשכבות בטון נוספות. כמה דקות לאחר שלירז יורד משמירה טיל נ"ט פוגע בעמדה והורג את שפיצר.

משאית מלאה מוקשים עולה להר יחד עם חבלן. פקודת הירידה המוצפנת מגיעה למוצב, לירז מכנס את החיילים, מודיע על הנסיגה הקרובה, הלילה, החיילים צוהלים ומתחילים במלאכת פירוק המוצב. כל הציוד האישי וכמה שיותר מהציוד במוצב יורד לישראל בשיירה האחרונה יחד עם כל החיילים תומכי הלחימה כאשר במוצב נותרים 12 לוחמים בלבד. כל הציוד שנותר במוצב מרוכז בחד"ב ויעלה השמיימה בפיצוץ המוצב. המוקשים מפוזרים בכל המוצב שהופך לחבית חומר נפץ ענקית. לאחר הורדת דגל ישראל מהתורן מודיע לירז חצי שעה לפני שעת הש' על תום ההכנות לפיצוץ, ומקבל הודעה על דחיית הנסיגה ביממה. קוריס הנמצא עמו בחדר כועס שלירז לא מוכן לאזור אומץ ולהוריד אותם בכוח, ומתריע על מרחץ דמים. לירז מתוודה בסערת רגשות בפני קוריס שהוא לא מסוגל נפשית לעזוב את ההר הזה, ההר שנתן לו להרגיש שייך, שהוא לא רוצה להיות זה שברח מהבופור.

החשמל נופל, ואמיליו, ששומר בעמדת הירוק מרגיש ששקט מדי במוצב וחשוך. לאחר התלבטות הוא יורד מהעמדה ומתחיל לרוץ בחיפוש אחר חיילים במוצב, מפחד שחבריו ירדו לישראל ושכחו אותו מאחור. לבסוף פוגש בלירז בחושך. אמיליו נשבר ולא מצליח לעלות לעמדה שוב, ולירז אוזר אומץ ומחליט להפסיק את השמירה בעמדת הירוק עד לנסיגה. כמה דקות לפני הזריחה נזכר לירז שאין דגל על התורן ופותח בריצה בשביל לתלות את הדגל מחדש. היום האחרון עובר בהכנות סופיות לקראת הפיצוץ. הלילה יורד, הלוחמים עולים על הנגמ"שים, ומאיר החבלן מסיים את ההכנות האחרונות לפיצוץ כשלירז מאיץ בו. לפני שלירז עולה על הנגמ"ש הוא עושה סיבוב אחרון במוצב החשוך, עולה על הנגמ"ש, בקשר, קמחי מפקד האוגדה, שנפצע בתחילת הקרב לכיבוש המוצב במלחמת לבנון הראשונה, מבקש שלירז יתן מבט אחרון בשבילו. החבלן סופר לאחור, הלוחמים מכניסים בפקודה את הראשים פנימה, מלבד לירז שלא מצליח להתאפק מלראות את המוצב נמחק בפיצוץ אדיר. השיירה חוזרת לישראל, הלוחמים המאושרים לא מאמינים שזה נגמר, ורק אז, מרשה לעצמו לירז לקרוס ולבכות.