ארתור רובינשטיין

ארתור רובינשטיין (28 בינואר 1887 – 20 בדצמבר 1982) היה פסנתרן יהודי־פולני, שהתאזרח בארצות הברית ונחשב לאחד מגדולי הפסנתרנים של המאה העשרים. במשך שמונה עשורים כמעט הופיע בפני קהלים ברחבי העולם, הקליט רפרטואר עצום והותיר חותם מיוחד על האופן שבו דורות של מאזינים ונגנים הכירו את יצירותיו של פרדריק שופן. לצד שופן, הוא קידם בהתלהבות מוזיקה ספרדית, צרפתית, פולנית ודרום־אמריקאית, והפך את הפסנתר לכלי שבאמצעותו חיבר בין מסורות, ארצות וקהילות.

ילד פלא מלודז' אל הבמה הבינלאומית

רובינשטיין נולד בלודז' למשפחה יהודית, הצעיר מבין שבעה ילדים. כבר בגיל ארבע גילה שמיעה יוצאת דופן ויכולת לנגן לפי שמיעה וזיכרון. בשנת 1894, כשהיה בן שבע, הופיע לראשונה בפני קהל; כישרונו משך את תשומת לבו של הכנר יוזף יואכים, שסייע לו להגיע לברלין וללמוד אצל הפסנתרן קרל היינריך בארת, תלמידו של פרנץ ליסט. הוא הופיע בברלין בשנת 1900, ובתחילת המאה העשרים החל לבנות קריירה בינלאומית.

בשנת 1904 עבר לפריז, מרכז מוזיקלי תוסס שבו פגש את מוריס ראוול, פול דיקא והכנר ז'אק טיבו. שם ניגן את הקונצ'רטו השני לפסנתר של קמיל סן־סאנס בנוכחות המלחין. בשנת 1906 הופיע לראשונה בקרנגי הול בניו יורק, ובהמשך סייר בארצות הברית, באירופה וברוסיה. הופעת הבכורה שלו בלונדון התקיימה ב-1912.

הדרך לתהילה לא הייתה פשוטה. בתקופה של משבר אישי ומקצועי, בשנת 1908, ניסה רובינשטיין לשים קץ לחייו. לאחר שניצל, תיאר כיצד שב אל הפסנתר ומצא במוזיקה דרך לפרוק את כאבו ולחדש את אחיזתו בחיים. החוויה נעשתה חלק מן הסיפור האישי שלו, אך תרומתו ההיסטורית נבעה בראש ובראשונה מן העבודה האמנותית המתמשכת שבאה אחריה: הופעות, הקלטות, לימוד מתמיד והרחבה בלתי פוסקת של הרפרטואר.

שליח של מוזיקה בין יבשות

במלחמת העולם הראשונה חי בעיקר בלונדון, שם ליווה את הכנר והמלחין אז'ן איזאיי. בסיורים שערך בספרד ובאמריקה הדרומית בשנים 1916–1917 נחשף לעומק ליצירותיהם של אנריקה גרנדוס, איסק אלבניס, מנואל דה פאיה והייטור וילה־לובוס. הוא לא הסתפק בביצוע היצירות: הוא הפך למפיץ מרכזי שלהן בפני קהלים בינלאומיים. וילה־לובוס הקדיש לו את היצירה Rudepoêma, מן היצירות התובעניות ביותר שנכתבו לפסנתר.

רובינשטיין קידם גם את המוזיקה של בן ארצו קרול שימנובסקי ואת יצירותיהם של מלחינים צרפתים בני זמנו, ובהם ראוול ודביסי. יכולתו לנוע בטבעיות בין שופן, בטהובן, ברהמס, שוברט, שומאן, דבוז'אק, מלחינים ספרדים ויוצרים מדרום אמריקה הרחיבה את אופקיו של הקהל והעניקה ליצירות פחות מוכרות מקום ברפרטואר המרכזי.

אף שנודע בעיקר כסולן וכמבצע קונצ'רטים, היה גם מוזיקאי קאמרי מוערך. הוא ניגן עם הנריק שרינג, יאשה חפץ, פבלו קזאלס, גרגור פיאטיגורסקי ורביעיית גוארנרי. שיתופי הפעולה הללו הדגישו את יכולתו להקשיב, להגיב ולבנות יחד עם נגנים אחרים פרשנות חיה ומדויקת.

שופן, הקלטות ומורשת אמנותית

שמו של רובינשטיין נעשה כמעט שם נרדף לשופן. הוא הקליט את רוב יצירותיו המרכזיות של המלחין, למעט האטיודים, והעניק להן שילוב של בהירות, חום, קצביות ותחושת חופש. פרשנותו לא הסתמכה רק על וירטואוזיות; היא הציגה את שופן כמלחין דרמטי, פיוטי ואנושי, ובכך השפיעה על פסנתרנים ועל מאזינים במשך דורות.

רובינשטיין הקליט גם יצירות רבות מאת בטהובן, ברהמס, מוצרט, שוברט, ליסט, צ'ייקובסקי, סן־סאנס ושומאן. משנת 1928 הקליט בהיקף נרחב עבור His Master's Voice ו-RCA Victor, וחזר להקליט את הרפרטואר שלו כאשר טכנולוגיית ההקלטה השתפרה. ההקלטות המאוחרות אפשרו לו לשמר מחדש יצירות שביצע בצעירותו, והן ממשיכות לשמש מקור השראה ולימוד לפסנתרנים.

בשנת 1932 פרש מן הבמה לכמה חודשים כדי לשפר את הטכניקה ולרענן את הרפרטואר. לאחר תקופת העבודה האינטנסיבית חזר כשהוא בשל יותר מבחינה אמנותית. בשנות השישים, שנחשבו לשיא הקריירה שלו, ניגן סדרות קונצרטים גדולות, ובהן עשרה רסיטלים בקרנגי הול בשנת 1961. בשנת 1964 ביצע במוסקבה רסיטל שכלל יצירות מאת שופן, ובכך חזר להופיע ברוסיה לאחר הפסקה ארוכה.

יהדות, זיכרון וישראל

רובינשטיין היה אגנוסטי, אך גאה במורשתו היהודית. השואה פגעה בו באופן אישי: רבים מבני משפחתו נספו, והוא סירב להופיע בגרמניה שלאחר המלחמה. בשנת 1949 הצטרף למוזיקאים יהודים ובינלאומיים שהתנגדו להעסקת המנצח וילהלם פורטוונגלר, שנשאר בגרמניה בתקופת הנאצים. עמדותיו ביטאו זיכרון אישי ומחויבות מוסרית, לא רק החלטה מקצועית.

הקשר שלו לישראל היה עמוק ומעשי. הוא ביקר בארץ, הופיע עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ונתן את הופעותיו עמה ללא תמורה. הוא גם העביר כיתות אמן במרכז למוזיקה ירושלים, ובכך תרם ישירות להתפתחותם של מוזיקאים צעירים בישראל. בזמן מלחמת ששת הימים שלח להיכל התרבות מברק שבו כתב כי כל האנשים ההגונים עומדים לצד ישראל וכי ישמח לחלוק עם ידידיו את עול המלחמה.

על פי בקשתו, אפרו הובא לישראל לאחר מותו. הוא נטמן ביער סמוך לעמינדב, המשקיף על יער ירושלים, במקום שנודע כיער רובינשטיין וכמצפה רובינשטיין. האנדרטה במקום, המדמה מקלדת פסנתר גלית, מחברת בין הנוף הישראלי לבין יצירתו של האמן שהיה ידיד נאמן למדינה ולמוסדות התרבות שלה.

קידום הדור הבא ופעילות ציבורית

רובינשטיין תמך לאורך חייו במטרות חברתיות וציבוריות. בשנת 1961 הקדיש עשרה רסיטלים בקרנגי הול לגיוס כספים, וההכנסות, שהסתכמו בכמאה אלף דולר, נועדו בין היתר ל-United Jewish Appeal, לארגוני סיוע לפולנים, לקרן חירום למוזיקאים ולארגונים שפעלו למען בריאות הנפש וזכויות האזרח של אפרו־אמריקאים.

בשנת 1974 נוסדה בישראל תחרות הפסנתר הבינלאומית על שמו, המתקיימת אחת לשלוש שנים ומקדמת פסנתרנים צעירים ומצטיינים. התחרות מעניקה פרסים, תומכת בקריירות של נגנים ומזמינה גם יצירות חדשות של מלחינים ישראלים. כך הפך שמו של רובינשטיין לא רק לסמל של עבר מוזיקלי מפואר, אלא גם למנגנון חי של טיפוח מצוינות מוזיקלית בישראל.

רובינשטיין פרש מן הבמה בשנת 1976, כאשר ראייתו ושמיעתו הידרדרו. הוא מת בז'נבה בשנת 1982, בגיל 95. במהלך חייו קיבל אותות הוקרה רבים, בהם מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית, פרס מרכז קנדי, פרסים אחדים של גראמי ואותות ממדינות אירופה. בשנת 1969 הוקרן הסרט התיעודי Arthur Rubinstein – The Love of Life, שזכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר.

מדוע ארתור רובינשטיין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ארתור רובינשטיין ראוי למקום מרכזי במורשת משום שהשפעתו חרגה בהרבה מגבולות הקריירה של פסנתרן יחיד. הוא עיצב את האופן שבו העולם הקשיב לשופן, הרחיב את ההיכרות עם מוזיקה ספרדית ודרום־אמריקאית, שימר ביצועים לדורות באמצעות הקלטותיו והעניק השראה לנגנים צעירים. כיהודי יליד פולין, ניצול של אובדן משפחתי בתקופת השואה ואזרח העולם שתמך בישראל, הוא מגלם סיפור של יצירה, זיכרון, אחריות וקשר בין תרבויות.

הופעותיו ללא תמורה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, כיתות האמן שלו, קבורתו בישראל והתחרות הבינלאומית הנושאת את שמו ממשיכים להשפיע על חיי המוזיקה בארץ. לכן הכללתו במורשת (Moreshet) וב-Moreshet.com מתעדת לא רק פסנתרן גדול, אלא אדם שיצירתו, זהותו ומעשיו סייעו לחבר בין יהדות אירופה, ישראל והתרבות המוזיקלית העולמית.