אסי דיין

דיין היה בנו של השר והרמטכ"ל לשעבר משה דיין אשר זכה לתהילה לאומית רחבה ושבחים ברחבי ישראל מאז סוף שנות השישים והפך לאחד מאנשי הקולנוע הישראלים החשובים ביותר, וכן לאחד מהשחקנים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל.

בין הסרטים הבולטים שכתב וביים דיין, נמנים: קומדיות הקאלט: "יופי של צרות!", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר" וטרילוגיית המופת המקאברית שלו משנות ה-90: "החיים על פי אגפא", אשר העבירה ביקורת על החברה הישראלית ואלימות, "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום".

דיין זכה בפרסים רבים על סרטיו ומחזיק בשיא הזכיות בפרס אופיר – שמונה פרסים: 3 לתסריט, 1 לבימוי, 2 לשחקן ראשי, 1 לשחקן משנה ו-1 למפעל חיים. זכה גם בשני פרסי אקדמיה לטלוויזיה על משחק ראשי בדרמת הטלוויזיה "בטיפול".

תחילת דרכו

אסף דיין נולד בשנת 1945 בנהלל, לרות ומשה דיין. בגיל 14 פרסם שירה ברבעון "קשת" של אהרן אמיר. בגיל 15 הוציא את ספר השירה הראשון שלו, "אוטוביוגרפיה זמנית", בהוצאת עקד. בשנת 1962 נעצר בקפריסין ונדון לחודש מאסר על שנשא אקדח (שלקח מאביו), ודרכון מזויף של אחיו הגדול, יחד עם חברו משה הורביץ שנשא דרכון מזויף, הם ישבו בכלא בניקוסיה, וכעבור שבועיים שוחררו.

עם גיוסו לצה"ל התנדב לסיירת מטכ"ל, אך במהרה נשר ממסלול ההכשרה ועבר לצנחנים‏ ושובץ בגדוד 890‏. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, השתתף באימונים ופעילות מבצעית במסגרת הגדוד והחטיבה ועבר קורס מ"כים חי"ר. לאחר שחרורו מצה"ל למד במשך שנתיים פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. את הקריירה הקולנועית שלו החל ב-1964, כשאחותו, יעל, הזמינה אותו לחזות בתהליך צילום הסרט "זורבה היווני", שבוים על ידי בן זוגה באותה עת, מייקל קקויאניס, בכרתים. במהלך הצילומים לוהק אסי דיין לתפקיד ניצב בסרט (ללא מזכה).

דיין נחשב אוטודידקט בתחומו, כאשר ללא הכשרה כלשהי נמנה עם השחקנים והבמאים המובילים בישראל. את דרכו הקולנועית החל דיין כשחקן בסרטים מהז'אנר הלאומי הרואי, בתפקיד הצבר, יפה התואר והמעלות. הוא שיחק את לוחם הפלמ"ח אורי בסרט "הוא הלך בשדות" (1967), סרט שנעשה על פי ספרו של משה שמיר ונחשב לאחד הסרטים המשמעותיים בז'אנר. הכריזמה והייחוס של דיין, והפופולריות של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, זימנו לו גם תפקידים ראשיים בסרטים זרים, בהם "נאהבים לנצח" (1969) של ג'ון יוסטון. דיין כיכב בסרט לצד בתו של יוסטון, אנג'ליקה, בתפקידה הראשון בקולנוע. ב-1970 כיכב בסרט "הבטחה עם שחר" בבימויו של ז'ול דאסן.

ב-10 בפברואר 1970, היה נוכח במתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן: דיין היה בין נוסעי מטוס אל-על שהיו בדרכם מלוד ללונדון, ועצרו בחניית הביניים במינכן. בהיותם באוטובוס שהוביל אותם מבית הנתיבות למטוס, תקפו שלושה מחבלים את האוטובוס, בנשק אוטומטי ורימוני יד. הקברניט, אורי כהן הסתער על המחבלים ומנע אסון גדול בהרבה. אדם אחד נהרג ו-11 נפצעו, בהם השחקנית חנה מרון. במלחמת יום הכיפורים לחם כאיש מילואים בגדוד מרגמות 332, אשר היה גדוד מילואים בחטיבת הצנחנים הסדירה. דיין לחם בקרבות בחזית הדרום, בין היתר בראס סודר כנגד כוחות הארמייה המצרית השלישית.

מתוך המשחק, הגיע דיין לכתיבה ולהפקה ובהמשך לכיסא הבמאי. סרטו הראשון "הזמנה לרצח" (1973), סרט משטרה תל אביבי ומעט סוריאליסטי, היה סרט חריג בזמנו, ובו נמצאים כמה מהמאפיינים של אסי דיין הבמאי המאוחר, וכך גם סרטו הבא, "חגיגה לעיניים" (1975), סיפור קיומי על משורר המחליט להתאבד. לאחר מכן פנה דיין לז'אנר הבורקס הפופולרי וביים את הקומדיות "יופי של צרות" (1976), "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1979) ו"מלך ליום אחד" (1980). בסרטים אלה ניכרת יכולת הכתיבה של דיין, המשלבת גבוה בנמוך ומפרקת מוסכמות תרבותיות באמצעות אבסורדים מילוליים (משפטים כמו "שום צבא בעולם לא יעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה", גבעת חלפון אינה עונה). בסרטים אלה ניכרים אזכורים תרבותיים רבים, מאפיין מרכזי ביצירתו של דיין (לדוגמה, ב"שלאגר", מנחם זילברמן החנון לוקח את עופרה חזה לסרט שנקרא "רוקמת הגטקס", פרפרזה על סרט האיכות "רוקמת התחרה", או כאשר סרג'יו קונסטנצה הרומני מ"גבעת חלפון אינה עונה", ששם משפחתו הוא שם עיר ברומניה, שואל את ויקטור חסון "איזה חוב", ויקטור עונה לו "איזה חוב, חוב השנהב"). "גבעת חלפון אינה עונה" (שם הסרט הוא פרפרזה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט ציוני משנת 1955), בהשתתפות שלישיית הגשש החיוור, קומדיה של טעויות הממוקמת בבסיס צבאי שעל הגבול המצרי, שבה מתחיל אסי דיין לבוא חשבון עם המורשת של אביו, משה דיין, הפך עם חלוף הזמן לסרט פולחן.

שנות השמונים והתשעים

בשנות השמונים המשיך דיין עם קומדיה פוליטית, "עם ישראל חי" (1981), דרמת נעורים, "בחינת בגרות" (1983) וקומדיית פשע, "הטוב, הרע והלא נורא" (1986).

ב-1992 יצא סרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא". סרט זה נחשב לסרטו הטוב ביותר של דיין, ולאחד הסרטים המשמעותיים בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט מתאר לילה בפאב תל אביבי שהוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. הדמויות המבקרות בפאב, המנוהל בידי דמותה של גילה אלמגור, מייצגות לא רק את החברה הישראלית אלא את רפרטואר הדימויים והסטריאוטיפים של הקולנוע הישראלי, החל מהחייל האמיץ, עבור במזרחי הדפוק, עד הערבי האכזר. הסרט הופך את המוסכמות הללו על פניהן באופן בוטה ומלאכותי, היפר קולנועי. בסרט זה מתבטא במלואו החשבון של דיין עם המורשת המיליטנטית של אביו ועם הדמויות שהוא עצמו גילם בסרטים כמו "הוא הלך בשדות" ו"מבצע יונתן" (1977). הסרט מצולם בשחור לבן, ומסתיים בצבע, והוא נחשב לסרט המסיים תקופה בקולנוע הישראלי ופותח תקופה חדשה, שהחלה בשנות התשעים ונמשכת עד היום.

ב-1995 ביים דיין את הסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה" (שוב פרפרזה, הפעם על "חשמלית ושמה תשוקה"), שהוא מעין סרט המשך ל"החיים על פי אגפא", הפעם קומדיה קיומית העוסקת בשלוש מדמויות המשנה ב"אגפא" - לוי, מלכה ומשה. ב-1997 דיין ביים את "מר באום" וגם מככב בתפקיד הראשי, סרט על אדם שנשארו לו 92 דקות לחיות, וכזה אורכו של הסרט. שלושת הסרטים האלה מוכרים גם כ"טרילוגיה של דיין", והם ממקמים אותו כאחד הבמאים הבולטים והמשמעותיים בקולנוע הישראלי.

דיין פרסם ב-1989 את הספר "תוכן העניינים" שניבא את הירצחו של מאיר כהנא, וכן את ספר השירים "שם של ספר שירים" ואת "כותב שורות אלו", שבו קיבץ מבחר ממאמרים שפרסם במהלך השנים בעיתונות הכתובה. במאמרים כתב דיין באופן שנון ומשעשע חוויות מחייו הפרטיים, את עמדותיו הבלתי מחמיאות כלפי אישים ואושיות בתרבות הישראלית, וגם את סיפור התמכרותו לקוקאין. הרומן, על-אף שזכה לביקורות מרשימות[דרוש מקור], נמכר בעותקים ספורים והורד מהמדפים. גם מהדורתו השנייה לא זכתה להצלחה מסחרית.

ב-2004 דיין ביים את "הבשורה על פי אלוהים", הממשיך את הכיוון הביקורתי והקיומי של הטרילוגיה, אך באופן פחות חד. בסרט לקח על עצמו דיין לגלם את דמותו של אלוהים, המנסה להביא את בשורת הגאולה באמצעות ישו בסוף המילניום. הסרט לא זכה להצלחה גדולה, וירד בתוך זמן קצר מהאקרנים.

במשך השנים המשיך דיין לשחק בתפקידים רבים בסרטים (ביניהם "מאחורי הסורגים", "ההסדר", "מדורת השבט"), סדרות ותוכניות טלוויזיה (ביניהן "בנות בראון", "בטיפול" ו"קרוב לוודאי"). בסרט הטלוויזיה "שתיקת הצופרים", שעסקה במלחמת יום הכיפורים, גילם אסי דיין את דמותו של אביו, משה דיין.

דיין כתב כאמור גם פזמונים רבים, ששימשו בעיקר שירי נושא לסרטיו והפכו ללהיטים גדולים ברבות השנים, ובהם "שיר הפרחה" (שלאגר), ו"במקום הזה" (החיים על אגפא).

ב-1 ביוני 2006 אושפז דיין במצב קל בבית החולים "איכילוב" בתל אביב לאחר שהזריק לעצמו מנת יתר של קוקאין בדירת בנו, ליאור, עמו התגורר באותה תקופה. זאת לאחר חרושת שמועות ארוכת-טווח בדבר היותו צרכן-סמים. באותו החודש הצטרף לתוכנית הרצועה בתפקיד אורח.

דיין זכה בפרסים רבים על עשייתו הקולנועית, בין היתר בפרס הבמאי והתסריטאי על "החיים על פי אגפא" (1992), כשהסרט עצמו גורף את מרבית פרסי אופיר, ובכלל זה את פרס הסרט הטוב ביותר, בפרס התסריטאי על "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1994), בפרס התסריטאי והשחקן על "מר באום" (1997), ובפרס שחקן המשנה על "בקרוב יקרה לך משהו טוב" (2005).

בספטמבר 2006 זכה דיין פעמיים בתוך יומיים רצופים בפרס השחקן הטוב ביותר; מהאקדמיה לטלוויזיה על תפקידו בסדרה "בטיפול" בה הוא מגלם את דמותו של הפסיכולוג ראובן דגן, ויום לאחר מכן, מהאקדמיה לקולנוע על תפקידו בסרט "הדברים שמאחורי השמש". הוא זכה לשבחים רבים גם על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול" שעלתה בראשית 2008, ושעליה קיבל שוב את פרס השחקן הטוב ביותר בסדרת טלוויזיה דרמטית, ועל משחקו בסרט "חופשת קיץ", שבו גילם רב קנאי הנאלץ להתמודד עם מות בנו בתאונה טראגית ועם משבר האמונה שבא בעקבותיו.

ביולי 2006 השתתף בצילומי תוכנית המציאות "פעם בחיים" (שעלתה באוקטובר) יחד עם בנו ליאור, שבה שהו יותר משבוע בחוות בריאות בגליל.

דיין כתב תסריט עבור סרט המשך ל"גבעת חלפון אינה עונה", אך פטירתו של ישראל פוליאקוב בסוף אוקטובר 2007, כחודשיים לפני מועד תחילת הצילומים, מנעה באופן מעשי את יצירתו של הסרט. על אף שהצהיר עם מותו של פולי כי התסריט ייגנז ולא יצא לפועל, אמר דיין מספר חודשים לאחר מכן כי אין הוא פוסל את האפשרות כי הסרט יופק לבסוף. ב-2007 יצא הסרט "רק כלבים רצים חופשי" שארנון צדוק ביים לפי תסריט ישן של דיין שעובד על ידי צדוק, המדמה את החברה הישראלית כחברה אפוקליפטית ואלימה.

ב-2008 זכה בפרס האקדמיה התשיעי שלו, על משחקו בעונה השנייה של "בטיפול".

ב-2009 זכה בפרס אופיר על מפעל חיים.

קיבל פרס הוקרה על תרומתו לקולנוע הישראלי בפסטיבל חיפה 2011.

ב-2011 הצטלם דיין לסרטו של ויקטור בראון, "פיניטה לה קומדיה", אודות המלחין לודוויג ואן בטהובן. הסרט יצא לבתי הקולנוע באוקטובר 2018.

בפברואר 2012 יצא לבתי הקולנוע הסרט "ד"ר פומרנץ" בכיכובו ובבימויו של דיין, אשר הפך לסרטו האחרון.

בדצמבר 2012 שודרה בערוץ 8 הסדרה האוטוביוגרפית התיעודית של דיין, "החיים כשמועה", בת 3 פרקים. הסדרה שודרה בראשית 2013 גם בערוץ 10, אשר היה שותף בהפקתה. הסדרה, אותה גם מקריין דיין, זכתה לשבחי הביקורות.

בשנת 2012 יצא לאור ספר שיריו השלישי "...אבל אהבה!", בהוצאת אבן חושן.

ב-1 במאי 2014 הלך לעולמו בגיל 68, לאחר שנים שבהן סבל משלל בעיות בריאות, בהן השמנת יתר והתמכרויות לסמים, סיגריות ותרופות. באותו היום צולם סרטו האחרון, סרט קצר שכתב לפרויקט "מכתב אהבה לקולנוע", דיין היה אמור להגיע להצטלם לסרט באותו היום, לבסוף הוחלט להמשיך ולצלם את הסרט.

הובא למנוחות בבית העלמין במושב נהלל. הוא נטמן לא רחוק מקברו של אביו, משה דיין.

מעט לפני מותו, תועד דיין על ידי בנו ליאור דיין במסגרת העונה השנייה של סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברים+", אשר עלתה לשידור בהוט 3 בנובמבר 2014. כמו כן, התראיין דיין לסדרה התיעודית "חגיגה לעיניים – סיפורו של הקולנוע הישראלי" בערוץ הראשון, אשר נקראת על שם סרטו מ-1975 ועלתה לשידור ביוני 2015.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו התגורר אסי דיין בשנותיו האחרונות, בשדרות נורדאו 81.

בשנת 2018 יצא לאור בהוצאת אבן חושן הספר "משורר לשעבר מנסה לשחזר" - פואמה שכתב דיין והובאה לדפוס בידי יורם כסלו.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.

מספר תערוכות היו לאסי דיין, תערוכה ראשונה התקיימה במועדון של רפי שאולי בתל אביב "המועדון". אחרי 15 שנה לערך התקיימה התערוכה השנייה במועדון לילה בתל אביב בשם "ברקפסט". התערוכה הרביעית התקיימה בשנת 2010 בעין הוד והתערוכה החמישית התקיימה בשנת 2012 בגלריה בתל אביב בשם "ארסוף".

פלילים

בחודש מרץ 2009 נעצר דיין על ידי המשטרה בחשד שתקף את בת זוגו קרן אלן, ובתחילת מאי החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית בחוותו של כושי רימון. לאחר פחות מיממה, עצרה אותו המשטרה שנית בחשד שהפר את הצו וניסה ליצור קשר עם בת זוגו לשעבר. בספטמבר אותה שנה החליט בית המשפט לסיים את מעצר הבית. ב-11 באוקטובר נגזרה על דיין שנת מאסר על תנאי, לאחר שהורשע בתקיפה ואיומים.

חיים אישיים

אסי דיין היה בנם של הפעילה החברתית והפוליטית רות דיין ושל הרמטכ"ל והשר משה דיין, נכדו של הפוליטיקאי שמואל דיין. אחותו היא הפוליטיקאית והסופרת יעל דיין ואחיו הוא הפסל אודי (אהוד) דיין.

לדיין ארבעה ילדים משלוש נשים: מנישואיו לאהרונה דיין נולדו הגלריסטית עמליה דיין (נולדה 1972), החיה ופעילה בארצות הברית והמסעדן אבנר דיין (נולד 1976), שמתגורר בתאילנד. בעקבות רומן עם האיטלקייה אוגוסטה נוימן, שהתפתח על סט של צילומי סרט איטלקי, נולדה בתו אשת הטלוויזיה אסיה נוימן-דיין (נולדה 1981), המתגוררת באיטליה. מנישואיו לשחקנית קרוליין לנגפורד נולד בנו העיתונאי והסופר ליאור דיין (נולד 1983), שחי בתל אביב.

כמו כן היה נשוי (בנישואים אזרחיים) לתקופה קצרה לסמדר קילצ'ינסקי.

בחודש יוני 2008 הצטלם בעירום מלא לעיתון ידיעות אחרונות לכתבת מיצג אותה הגדיר "המדינה זה אני", בה הוא השווה בין מצבו הפיזי והנפשי הרע לבין מדינת ישראל. כשבוע לאחר מכן, הזמין את כתב התרבות של ערוץ 10 לצלם בביתו הפרטי את מצבו הבריאותי והכלכלי המתרופף. דיין הצטלם על מיטתו ללא חולצה כאשר מסביבו יש לכלוך רב, שיניו התותבות מורכבות בצורה מרושלת, צלקת מניתוח גב שעבר צולמה מקרוב ושאריות אבקת קוקאין מונחות על קצה חוטמו. הראיון עורר רעש ציבורי בעיקר סביב השאלה האם ערוץ 10 היה צריך לנצל את מצבו של דיין לטובת מדרוג טוב יותר. בערוץ טענו כי דיין הזמין את הראיון על מנת שיעזרו לו ושבעקבות הריאיון עמו, ארגוני האמנים ומשרד התרבות חיפשו דרכים לעזור לדיין.