אייזק אייזקס

שנים מעצבות וקריירה מוקדמת

אייזק אלפרד אייזקס נולד ב-1855 ברחוב אליזבת', מלבורן שבמדינת ויקטוריה (אוסטרליה), לזוג מהגרים יהודים. אביו, אלפרד אייזקס, היה חייט יהודי, שנולד בעיירה מלאווה שבצפון מרכז פולין, היגר משם לגרמניה, צרפת ולבסוף הגיע ללונדון, אנגליה, ב-1845. שם, ב-1849, הוא פגש ונישא לרבקה אברהמס, יהודייה גם היא. השניים היגרו לאוסטרליה ב-1854 (מסע של שלושה חודשים בספינה באותה עת) ואייזקס נולד כשנה אחרי הגעתם, הבן הבכור מתוך שישה ילדים. שניים מאחיו נפטרו בצעירותם. המשפחה עברה ממלבורן לצפון מדינת ויקטוריה, כשאייזקס היה בן ארבע ושם הוא גדל בעיירה בשם יקנדנדה, שהוקמה סביב מכרה זהב. היה זה ביקנדנדה שהחל ללמוד בבית ספר יסודי וכבר שם הוכיח עצמו כילד נבון בעל תחומי עניין רבים. כאשר בשנת 1867 עברה המשפחה לעיירה השכנה ביצ'וורת' הגדולה יותר, הוא הלך תחילה לבית הספר הרב-תחומי ולאחר מכן לבית הספר לדקדוק של ביצ'וורת' שבו הוענק לו התואר הרומאי 'דוקס' (Dux). לאחר שהוסמך כתלמיד-מורה לימד בבית הספר המשותף ובבית הספר הממלכתי שהחליף אותו משנת 1870 עד 1875.

אייזק הצטיין בלימודי מתמטיקה ובשפות, והיה בגיל 15 בלבד כאשר מונה כמורה בתיכון שבו למד, למרות היעדרויותיו התכופות מבית הספר. הוא הירבה לברוח למחנות כורי הזהב שבסביבה. את ניסיונו הראשון במשפטים רכש במסגרת זו, במשפט שניהל כנגד הנהלת בית הספר בקשר לשכרו. היה זה במהלך 1875, לאחר המשפט עם המנהל על שכר הטרחה המגיע לו, שהתפטר ממשרתו ועבר ללמד למספר חודשים בבית הספר לדקדוק. באמצעות קשריו של חברו המקומי ג'. ב. קרפרד, הובטח לאייזקס מינוי כפקיד במשרד הפרוטנוטרי במחלקה למשפטי הכתר במלבורן, שם היה לו ניסיון רב בנושאים משפטיים מעשיים במשפט אזרחי. בהיותו סטודנט במשרה חלקית, החל ללמוד משפטים באוניברסיטת מלבורן בשנת 1876 וסיים בזמן המינימלי באפריל 1880 בהצטיינות מהשורה הראשונה. מחברת לימודים שלו משנת 1879 ששרדה היא מודל של דיוק ובהירות בהצהרתו הקצרה של דוקטרינה ועקרון, ובהערות סיכום של תיקים מוכרעים. ייתכן ולאייזקס היה זיכרון צילומי (דבר שלא הוכח) ובבחינות יכול היה לצטט תיקים משפטיים שלמים.

הידע שלו בשפות כלל בסופו של דבר לא פחות משמונה שפות: אנגלית, רוסית, גרמנית, איטלקית, צרפתית, יוונית, סינית והינדית. לאחר שהשלים תואר ראשון במשפטים ב-1880 המשיך אייזקס ללימודי תואר שני שהשלים ב-1883. הוא נשאר במשרד עורכי הדין של הכתר עד 1882, כשהחליט לעבור ללשכת עורכי הדין העירונית. ללא קשרים ועם גיבוי כלכלי מועט, אייזקס טיפח מוניטין דרך עבודה ממושכת. עד 1890 הוא היה מבוסס היטב: באותה שנה הוא הופיע תשע עשרה פעמים בפני בית המשפט העליון של ויקטוריה והיה למייצגם של לקוחות עסקיים גדולים, כולל בנקים, הבורסה, חברות הקרקעות והפיננסים והרשויות המקומיות. טווח עיסוקו היה רחב מאוד: במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 הופיע בענייני דיני חברות שונים, במקרים בהם נוגעים נזקים, חוזים, ביטוח, חדלות פירעון, כרייה ודיני ממשל מקומיים. אייזקס צוין בלשכת הדין בשל "תשומת הלב הצמודה והמפורטת שהקדיש למקרים שלו, שלמות הטיעונים שהציג וההתייחסות שלו ללקוח."

בשנת 1886 הביא אייזקס את הוריו למלבורן, ומאז 1888 התגוררו בבית רחב בן שתי קומות ברחוב אובורן. ב-18 ביולי נישא לדבורה (דייזי) ג'ייקובס, בתו של אייזיק ג'ייקובס, סוחר טבק שהיה נשיא הקהילה העברית סט. קילדה ובשנים 1889–1890 היה הנשיא המיועד של לשכת התעשייה. נולדו להם שתי בנות ב-1890 וב-1892. המשפחה עברה מדירה לדירה בתדירות גבוהה, אך בנוסף על הדירה במלבורן עצמה היה לרשות המשפחה בית כפרי בהר מקדון. אייזקס שמר על קשר יומיומי הדוק עם אמו, ואכן, בשנים הראשונות לנישואיו עזב לעיתים את משפחתו לתקופות קצרות כדי להישאר עם אמו ולטפל בה. אפילו כאשר היה בן מעל גיל 50 וכיהן כשופט בעליון האוסטרלי, הוא היה כותב ל'אמי היקרה המתוקה שלי'. בין האם ובנה נותר קשר חזק מאוד עד לפטירתה של האם בשנת 1912.

פעילותו הפוליטית

בבחירות הכלליות של ויקטוריה באפריל 1892, אייזקס נבחר בהפרש נוח לאספה המחוקקת כחבר בבוגונג, מחוז שכלל את יקנדנדה וביצ'וורת', כמועמד ליברלי רדיקלי עצמאי. בנאום כניסתו לתפקיד שבמהלכו הציג את המדיניות שלו, קרא למיסוי הכנסה ולא מיסים עקיפים שפגעו בעניים בצורה לא הוגנת, רפורמה בדיני החברות, הסדר חברות גישור לפתרון סכסוכים תעשייתיים, רפורמה ברכבת ותמיכה בקריאה עבור הפדרציה. אייזקס תמך בתחילה בממשלת ויליאם שיאלס, אך בינואר 1893 הצביע נגדו בהצבעת אי-אמון וקיבל את תיק הפרקליט הכללי בממשלה החדשה של ג'יימס פטרסון. שני פעילים בבנק מסחרי כושל הובאו לדין באשמת קשירת קשר להונאה. היועץ המשפטי לממשלה, סר בריאן אולוגלן החליט שלא להמשיך בכתבי האישום, ואז הודיע ​​אייזקס כי בהפעלת הסמכות העצמאית שהוקנתה לו כעו"ד הוא הציע לשקול פתיחת הליכים משפטיים. לאחר שהקבינט החליט כי אין זה חוקתי מבחינתו להתערב בהחלטתו של אולוגלן, הוא עדיין היה נחוש להמשיך. לבקשת פטרסון התפטר אייזקס ב-25 במאי. הוא זכה לפופולריות פוליטית רבה על התקרית. פרשנותו של אייזקס לחוק הייתה מתוחה ופועלו לא תאם את עקרונות ממשלת ויקטוריה.

עם נפילת ממשלת פטרסון, אייזקס הפך ליועץ המשפטי לממשלה הליברלית של ג'ורג' טרנר מ-27 בספטמבר 1894 עד 5 בדצמבר 1899 ושוב בממשלי טרנר ופיקוק מ-19 בנובמבר 1900 עד 4 ביוני 1901. בנובמבר 1894 הוא הציג חקיקה מקיפה לרפורמה בחוק החברות הרופף של ויקטוריה בניסיון לנקות את המוניטין של המושבה לאחר ההונאות הרבות של תקופת הפריחה הכלכלית ביבשת. הודעתו של אייזקס על חקיקה שבה כל סעיף חדש ומחמיר על התנהלות החברות נשמעה בקול רם באספה המחוקקת. אבל, לאחר מאבק של שנתיים עם המועצה המחוקקת, הועברה רק גרסה משנית, אם כי עדיין שימושית מאוד, של החקיקה המוצעת. אייזקס תמך ברפורמות חברתיות כגון חוק המפעלים, שהסדיר שכר מינימום וניסה לחסל ניצול, גינה הצבעה ציבורית פומבית וקרא להענקת זכות בחירה לנשים. הוא התקשה להעביר חקיקה נגד ההימורים ולא הצליח לתקן את חוק עבירות המשטרה בשנת 1898 בכדי להימנע מהפרות חוק של שוטרים. במשך כל תקופתו כשר בוויקטוריה הוא היה מעורב בפעילות ענפה של עורכי דין. אחיו הצעיר, ג'ון אלפרד (1863-1944), עורך דין בפועל, ייצג את מחוז אובנס באספה המחוקקת בין השנים 1894 ל-1902.

הפוליטיקאי העולה אלפרד דיקין מתאר את אייזקס בשנות ה-90 המאוחרות של המאה ה-19 כדלקמן: "דובר ברור, נוקב, בסמכות ובלהט, הוא פעל במהרה לפעול להשיג מעמד בשליטה בשיטות הוויכוח והדיון הפרלמנטרי ובשניהם הצליח. אייזקס לא קיבל תמיכה רבה מצד רוב חברי הפרלמנט אשר לא חיבבו אותו במיוחד. רצונו היה בלתי נתפס, אומץ לבו הבלתי נדלה ושאיפותיו היו לאין שיעור. אבל האגואיזם שלו היה בולט מדי ושאיפתו חסרת רחמים מכדי להפוך אותו לפופולרי. דוגמטי פוליטית מחד, מלא עדינות משפטית ומילוליות וראש רבני מאידך, הוא בו זמנית התעדכן בקריאת ההתפתחויות המודרניות והרעיונות המודרניים". אייזקס נשא מוניטין של זאב בודד ואיש נחוש, שאפתן ולא מתפשר. במקביל הוא שמר על תמיכה עממית רחבה כמנהיג פוליטי המנסח רעיונות רפורמיים.

אייזקס היה תומך מרכזי בתהליך הסדר פדרציה והקמת חבר העמים האוסטרלי. הוא ציפה ליום שבו יוכל לומר 'אני אוסטרלי'. במרץ 1897 נבחר במקום החמישי, כנציג ויקטוריה לוועידה הפדרלית שהתכנסה במשך חמישה חודשים באדלייד (אוסטרליה הדרומית), סידני (ניו סאות' ויילס) ומלבורן לפני סיומה במרץ 1898. אייזקס לא נבחר לוועדת הניסוח החיונית של כתב הפדרציה. הוא שלט בחקר ובספרות הפדרציה האמריקאית, איחוד קנדה והקמת הארצות המבוססות על לאום באירופה; אף נציג בוועידה לא הצליח להתעלות עליו בלמידה. אבל ההערכות וניתוחי המצבים הארוכים שלו וחוסר היכולת שלו להימנע מלהתפרע בנאומי צירים אחרים עייפו והרגיזו את עמיתיו. הוא דיבר בכינוס כוויקטוריאני. היה לו אינטרס מיוחד בעמדת המדינות הגדולות יותר; הוא התנגד במקור לחברות מספרים שווה לכל המדינות בסנאט, אך לבסוף הסכים לקבלת העיקרון. הוא התעקש על עדיפות בית הנבחרים; הוא היה תומך נחרץ במשאל העם כנותר המנדט להחלטה לשינוי חוקתי ולפתרון משברים בין שני הבתים, והוא לא אהב ישיבות משותפות בין בית הנבחרים והסנאט. הוא תמך בהגבלת ערעורים מבית המשפט העליון הפדרלי למועצה הפרטית עליה דיבר מאוחר יותר בזלזול. הוא היה פעיל בניסיון להגן על האינטרסים של הרכבות בוויקטוריה. הוא לא היה תומך בתעתיק הוראות של 'מגילת הזכויות' האמריקאית לחוקה האוסטרלית.

לאייזקס, לטרנר ולממשל הוויקטוריאני היו הסתייגויות רבות לגבי טיוטת החוקה שעתידה להעלות על משאל עם; ואייזקס התחפר בהתנגדות מוחלטת. במהלך הועידה הפדרלית ב-15 במרץ 1898 אייזקס במהלך הסתננות פוליטית הוביל לעיכוב משאל העם לשיקול נוסף של טיוטת החוקה. לבסוף קידמה התמיכה הציבורית בפדרציה את משאל העם. משאל העם עבר באופן גורף בוויקטוריה אך הרוב בניו סאות' ויילס לא היה מספיק. אייזקס לא לקח חלק בולט בכנס הבכורה שלאחר מכן ששינה את הטיוטה של החוקה או במסע משאל העם השני. הוא ביקר בבריטניה בשנת 1900 על מנת להתייצב בפני המועצה המלכותית, אך אף על פי שדיקין המליץ ​​על ראש הממשלה מקלין כמועמד הוויקטוריאני המתאים ביותר למשלחת האוסטרלית להציג את החוקה דרך הפרלמנט הבריטי, מקלין התעקש שיהיה זה דיקין שילך ואייזקס לצידו. אייזקס היה אורח כבוד בארוחת ערב של החברה האנגלית-יהודית, אשתו הוצגה בפני ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, והוא צפה בעניין רב בסיומו המוצלח של המשא ומתן על החוקה.

כשטרנר הצטרף לממשלת החבר הראשונה של אדמונד ברטון בתחילת 1901, אייזקס הפך לראש ממשלה של ויקטוריה ואף על פי שכבר הצהיר על כוונתו לעמוד בבית הנבחרים, הקבינט הוויקטוריאני עודד אותו להישאר כראש ממשלה. אולם הוא סירב להצעה ונבחר באופן נחרץ לבית הנבחרים האוסטרלי מטעם מחוז אינדי, המושב הצפון-מזרחי של ויקטוריה. אייזקס המשיך בברית רחבה עם דיקין כחבר המפלגה הפרוטקשיוניסטית ותמך בממשלת ברטון. הוא נבחר שוב כמעט ללא התנגדות בשנת 1903. אייזקס היה דוגל נלהב במדיניות אוסטרליה הלבנה ובביטול עבודות הפרך במלנזיה, הוא גם תמך מאוד ברעיון המוצע של דיקין על בית משפט עליון פדרלי שתתכנס שלוחה שלו בבירות המדינות, בניגוד לבית משפט זמני של נשיאי העליון בכל מדינה. הוא היה נלהב באותה מידה בהצעת החוק לגישור ובוררות של דיקין: "הצעת חוק זו פשוט מציעה לגל התשוקות, הדעות הקדומות והפלגנות להישאר דומם. הוא מפתח סדר עבור כאוס. זו הכרזת שלום לאומית. בקול שווה לכולם, הוא מצווה שאף אחד לא יניח את כלי העבודה וייקח את נשק המלחמה." אייזקס התנגד לממשל כריס ווטסון ב-1904, ובמהלך ממשל ג'ורג' רייד היה למנהיג בולט באופוזיציה בתמרונים של הזרוע הרדיקלית של תומכי דיקין שהגיעו לברית עם מפלגת הלייבור ומדיניותה. הוא לא היה תומך בסוציאליזם, אך ראה את סגולותיו של ארגון האיגודים המקצועיים, את הצדק שבדרישה לשכר הוגן וסביר ותנאי עבודה, והצורך בהתערבות המדינה כדי להביא אותם. הוא היה מודע במיוחד לאיום על המדיניות הפרוטקשיוניסטית ונודע בחריפות בהתקפותיו על רייד.

אייזקס מונה ליועץ המשפטי לממשלה החל מ-5 ביולי 1905 בממשלתו השנייה של דיקין וכמו במשל כל חייו, הפגין מעורבות ופעלתנות יוצאת דופן בתפקיד. הפוליטיקאי סמואל מאוגר התלהב ממנו במדיניות הפרוטקשיוניסטית החדשה אותה אייזקס ניסח ונשא לכדי חקיקה שמטרתה למלא את יישומה, יחד עם ניסיונות להדחיק מונופולים ולהציג את ההשפעה של האיגודים המקצועיים. חלק ניכר מחקיקה זו נתון בסופו של דבר לאתגר חוקתי מוצלח בבית המשפט העליון. סר רוברט גאראן, מזכיר המחלקה ליועץ המשפטי לממשלה, נזכר כי לאייזקס היה ראש נלהב להפליא, אך הוא היה עשוי להיות לפעמים עדין מדי בפניות משפטיות. בעודו מכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אייזקס שמר על מנהג פרטי גדול; כאשר ספג ביקורת בפרלמנט הוא הגן על התנהלותו בחריפות אופיינית. לדברי גאראן, יכולת העבודה של אייזקס הייתה מפליאה. ביום הוא ניהל את התיקים המשפטיים שהיה מעורב בהם במסגרת היותו עורך דין וויקטוריאני; בעוד בלילה עשה צדק מלא בחובותיו של היועץ המשפטי לממשלה. בין 1901 ל-1906 הופיע אייזקס יותר ממאה פעמים בפני בית המשפט העליון של ויקטוריה ויותר מ-25 פעמים בפני בית המשפט העליון הפדרלי. הטווח של פעילותו היה רחב מאוד, כולל תיקים בעלי חשיבות חוקתית; הוא גם דן בענייני צוואה, אמון וניהול, חובות במס מקרקעין, דיני כרייה, ודיני בנייה.

אייזקס מונה לבית המשפט העליון הפדרלי של אוסטרליה ב-12 באוקטובר 1906 בידי דיקין ונשאר בעליון כמעט עשרים וחמש שנים. נשיא העליון הפדרלי, סר סמואל גריפית' והשופט אדמונד ברטון שניהם התנגדו לו בעמדות פוליטיות שונות והתנגדו נחרצות למגמת הפרשנויות החוקתיות שלו. במשך שנים רבות מצאו עצמם השופטים אייזקס והנרי בורנס היגינס לעיתים קרובות במיעוט משפטי מתנגד. אייזקס היה אחד השופטים הפדרליים האוסטרליים הראשונים שנתנו הכרה מפורשת בהשלכות החברתיות של קבלת החלטות והוא קבע מדיניות חברתית (ובעתות המתאימות, גם כלכלית), לעיתים קרובות בפירוט, בשיפוטיו. דיני משפחה וגירושין, חקיקת מפעלים וחקיקה שנועדה להגן על עובדים הם דוגמאות לכך. הוא דיבר על הצורך שבתי המשפט יהיו 'איברים חיים של קהילה מתקדמת'. בצעירותו הובאו אליו למשרדו הפרטי ליקויי דיני החברות הוויקטוריאניות בתקופת השפע הכלכלי וההתפרצות; הוא חווה את השפל של שנות ה-90 שלאחר מכן עם האבטלה וניצול העבודה; הוא ראה בהימורים רוע שפגע בעיקר ברווחתו של האיש העובד ומשפחתו. הוא קרא רבות בספרות חברתית וכלכלית שאסף, כמו גם הסדרים משפטיים שופעים, שעליהם ביסס את עמדותיו. בתחום השיפוט הפלילי הוא הדגיש את ההגנה שהחוק צריך להבטיח לנאשמים. אולם במשפט המנהלי הוא גילה לפעמים אהדה חסרת פרופורציות לאינטרס של הסמכות הציבורית במחיר הפרט.

בנושאים חוקתיים הוא עבר בהתמדה לעמדה של תמיכה חזקה וכמעט בלתי מעורערת בהפעלת סמכות לאומית, ריכוזית. במקרה שנגע בכוח הבוררות הפדרלי, הוא אמר כי השאלה היא האם חבר העמים יכול להתמודד עם הבעיות החברתיות החשובות ביותר שלה, ללא הפרעה מסעיפי המדיניות של מדינות מסוימות. במשך כמעט עשור וחצי מצא את עצמו מתנגד בתיקים מרכזיים שנגעו לעניינים חוקתיים, אך עם עזיבתו של גריפית', יתרת חברי העליון התהפכו ותיק המהנדסים משנת 1920 הפך לסמל מרכזי להישגיו של אייזקס. ניתן היה להכריע בסוגיה המדויקת של סמכות הבוררות הפדרלית במקרה זה, אך הרוב בבית המשפט, בפסק דין שחושף את עמדתו של אייזקס ללא עוררין, לא נקט בעמדה יחידה לכל התיקים. במגוון נושאים הוא הצהיר טווח רחב לשלטון הפדרלי, במיוחד במהלך מלחמת העולם הראשונה ולגבי הגירה לאוסטרליה. ב-1920 הוא ביסס עמדה שאף על פי שסעיף 92 לחוקה יש היקף רחב הוא מחייב רק את המדינות, ומשאיר את חבר העמים חופשי ממגבלותיו הרחוקות. לאחר שהגיע לעמדה זו הוא טען כי מסקנה אחרת אינה אמינה. כאשר, לאחר פרישתו מבית המשפט, קבעה המועצה המלכותית כי סעיף 92 מחייב הן את חבר העמים והן את מדינותיו, הוא גינה את ההחלטה כטעות חריפה. אייזקס ייצג את הקול הלאומי ביותר בבית המשפט העליון הפדרלי.

אייזקס הושבע לחברות במועצה המלכותית בנובמבר 1921 בעודו בחופשה ממושכת בבריטניה והחל לפעול כחבר בוועדת השיפוט שלה רק שלוש שנים מאוחר יותר. הוא עוטר במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש בשנת 1928. הוא ירש את סר אדריאן נוקס כנשיא בית המשפט העליון הפדרלי של אוסטרליה ב-5 באפריל 1930, לפני מינויו של ראש הממשלה ג'יימס סקאלין, אך כיהן בתפקיד במשך פחות מעשרה חודשים. בתחילת דצמבר הוכרז על מינויו למשרת המושל הכללי של אוסטרליה. ב-22 בינואר 1931 הוא הושבע בשבועת הכהונה, והיה לאוסטרלי הראשון להיות יליד אוסטרליה לכהן במשרה זאת.

המושל הכללי של אוסטרליה

במשך חודשים הייתה מחלוקת גדולה בהקשר של מינויו של אייזקס למשרת המושל הכללי. בתחילת 1930 הודיע ​​המושל הכללי הפורש, ג'ון ביירד, ויקונט סטונהייבן הראשון, לראש ממשלת אוסטרליה מטעם מפלגת הלייבור, ג'יימס סקאלין, כי ממשלת בריטניה תקבל בברכה אינדיקציה ליורש מתאים לפני התייעצות עם המלך. לדברי גאראן, הממשלה בפברואר או במרץ, לאחר ששקלה את המינוי להיות בין אייזקס וסר ג'ון מונש, החליטה להמליץ ​​על אייזקס והודיעה זאת לראש ממשלת הממלכה המאוחדת רמזי מקדונלד. בחודש אפריל הכרזת המינוי עוררה התנגדות אלימה, המבוססת בעיקר על נימוקים פוליטיים-מפלגתיים, בטענה כי אייזקס הועדף מעצם היותו אוסטרלי. נטען כי לאדם מקומי יהיו בהכרח אינטרסים אישיים וכי אזרח מכובד של הממלכה המאוחדת יבטיח טוב יותר את קשרי האימפריה; אייזקס, יתר על כן, היה באמצע שנות השבעים לחייו. העמדה החוקתית לא הייתה בטוחה בכך שלא נקבע בבירור מאין צריכה לנבוע העצה החוקתית למינוי מושל כללי. בעוד שהוועידה הקיסרית של 1926 מנעה את הצעת הייעוץ של ממשלת בריטניה, היא לא ציינה אז שמקור הייעוץ למינוי הוא ראש ממשלת הדומיניון הרלוונטי. ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, לפי עצת יועציו, התנגד בתוקף למינוי אייזקס מכיוון שהוא "תושב מקומי", לא הייתה התייעצות מוקדמת עם המלך ולא נודע לו על המינוי באופן אישי. אולם הוועידה הקיסרית אישרה בתחילת נובמבר 1930 כי יש למנות מושל כללי על פי עצת ממשלת דומיניון הנוגעת בדבר, אם כי רק לאחר התייעצות לא רשמית. בסוף נובמבר, בקהל עם המלך, סקאלין עמד איתן ולא נס מעמדתו, המלך אישר בעל כורחו, וההודעה על מינויו של אייזקס נמסרה תוך הבהרה ברורה של מורת רוחו של המלך.

אייזקס מילא את תפקידיו בלהט. גילו לא מנע התלהבות רבה והוא מילא את תפקידיו הטקסיים במשרדו בהנאה ברורה. לתפקידיו החוקתיים הוא הביא לא רק יישום וחוסן רב אלא גם למידה וידע ייחודי של תפעול המערכות החוקתיות באוסטרליה. במקרים מיוחדים הוא מסר תזכורות מפורטות שנועדו להסביר את הסיבות לפעילותו. מאלה הבולטים ביותר הייתה תשובתו להצהרת הסנאט שבשליטת האופוזיציה השמרנית בשנת 1931 שבה הוא הכריז שהוא יסרב לאשר תקנות מסוימות על פי חוק עובדי התחבורה. הוא גם כתב בהרחבה הסבר מדוע קיבל את בקשתו של סקאלין בנובמבר לפיזור הממשלה. במהלך המשך תקופת כהונתו לא עלו קשיים מצדן של סוגיות חוקתיות. כאשר פרש לגמלאות ב-23 בינואר 1936, נהג לומר בדרך כלל כי שימש מושל כללי במהלך שנות השפל הגדול הקשות בכבוד ובהצטיינות. הוא וידא כי יינתן לו רק שכר המושל הכללי בעת כהונתו בתפקיד וסירב לקחת את קצבת השופט בדימוס כל עוד כיהן.

שנותיו המאוחרות

אייזקס הפליג לבריטניה בתחילת 1936 על מנת לתת דין וחשבון אישי על התנהלותו לאדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת. בהיותו איש המלך נהנה אייזקס מהביקור ומהאהדה שנרכשה אליו מצד הציבור הבריטי הרחב. בשנת 1937 עוטר כאביר מסדר האמבט; הוא מונה בנוסף לכך גם לאביר מסדר החסד של יוחנן הקדוש מירושלים בשנת 1931. במשך שנות חייו התגורר אייזקס ביחד עם אשתו בארבעה בתים שונים בוויקטוריה. בשנותיו המאוחרות של הפרישה הוא נשאר נמרץ ופעיל, קרא באופן קבוע בספרייה הציבורית ודן בספרים ועבודות אקדמיות עם סטודנטים, כתב עלונים ומאמרים, נאומים, שידורי רדיו, והתכתבויות עם עם יודעי שם. בנאום בשנת 1937 הוא סקר בסגנון פרחוני ורטורי אופייני את חייו והישגיו של סר ג'ון מונש. הוא קידם קמפיין עקבי לרפורמה חוקתית ולהגדלת הסמכויות הפדרליות של חבר העמים, בעיקר ברישומיו 'הדמוקרטיה האוסטרלית ומערכתנו החוקתית' (1939), 'פנייה לאוסטרליה הגדולה' (1943) ו'לסמכויות משאל עם: אבן דרך לחופש רב יותר' (1946). בשנה האחרונה לחייו, "להגנה על חוקת המדינה", הוא היה מעורב בתיק שנגע לסמכות הממשל הפדרלי לעומת זה של מדינת ויקטוריה, ובמהלכו הוא צידד עם ויקטוריה.

יחסו ליהדותו ולציונות

אייזקס גם כתב רבות על נושאים תנ"כיים ודתיים לעיתונות היהודית ודיבר לעיתים קרובות בשידורים רדיו שונים של הקהילה היהודית. הוא לא שמר על מנהגים דתיים ונטל חלק מועט בענייני קהילה אך היה מודע היטב ליהדותו; את האינטרס החזק שלו בחקר התנ"ך וברישומים דתיים שונים כנראה טיפחה אמו. בחייו הציבוריים הוא היה רגיש מאוד להתקפות אנטישמיות והגיב להן בכעס, במיוחד כאשר הייתה הצעה כלשהי לסתירה בין יהדות לאזרחות בריטית (אוסטרלים נחשבו עדיין לאזרחים בריטיים). במשך כל חייו היה גאה מאוד באזרחותו הבריטית ובקשרים הקיסריים שלה, והתעקש שיהדות היא עניין של דת ולא של גזע או לאום. אייזקס סבר שיהדות היא דת בלבד. הוא ראה את עצמו כציוני מבחינה תרבותית ודתית, אך טען שאין דבר כמו עם יהודי; לפיכך, הוא התנגד להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ובעשור האחרון לחייו היה פעיל מאוד נגד הציונות הלאומית.

בתחילת שנות הארבעים אייזקס תקף בחריפות את "הציונות הפוליטית", כפי שתיאר אותה. כאשר פרופסור יוליוס סטון כתב בתגובה נגד עמדתו של אייזקס, הלה הגיב בכעס רב לא רק לטיעון אלא נגד סטון באופן אישי. הוא איים על גוף של יהודי מלבורן שאם ימשיכו בפגישת מחאה פומבית נגד יישום המדיניות הבריטית במנדט הבריטי, הוא יוקיע אותם בפומבי בטענה ש"חובתנו הפשוטה היא כלפי מלכנו וכלפי ארצנו". כאשר לא נענו לו, הוא אכן הוקיע אותם בפומבי. במהלך שנות השואה, פעילותו של אייזקס נגד הציונות פגעה במוניטין שלו שבמשך זמן רב היה למושא הערצה וכבוד עבור הקהילה היהודית של אוסטרליה. הוא נפטר בפברואר 1948, זמן קצר לפני קום מדינת ישראל.

הנצחתו

אוסטרליה הנפיקה בול הנושא את דיוקנו של אייזקס. כמו כן, מחוז בחירה במלבורן נקרא כיום על שמו וכך גם רובע בקנברה בירת אוסטרליה.