אוריאל רייכמן

אוריאל רייכמן (נולד ב-4 ביולי 1942) הוא משפטן ישראלי, פרופסור במרכז הבינתחומי הרצליה, מייסדו ונשיאו. כיהן במשך כחודש כחבר הכנסת השבע עשרה מטעם מפלגת "קדימה".

צבי אוריאל רייכמן נולד בתל אביב (1942), בן לגרדה ואלפרד רייכמן שעלו לארץ ישראל מגרמניה הנאצית. הוריו עבדו במוסך שהקימו. למד בבי"ס עממי ברמת גן, בוגר "תיכון חדש" בתל אביב והיה חבר פעיל בצופי רמת גן ומכבי רמת גן בכדורגל.

בשנת 1960 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. עם סיום הקורס שב לגדוד 890 כמפקד מחלקה.[1] בשנת 1963 השתחרר מצה"ל בדרגת סגן. כקצין במילואים לחם במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. בעקבות נפילתו של אחיו, גד, במלחמת יום הכיפורים, הועבר לתפקידי מטה, ושימש כאב בית דין של ועדת ערר בענייני קרקעות ביהודה ושומרון, בדרגת רב-סרן.

בוגר בהצטיינות ומוסמך בהצטיינות (1967) של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעל תואר דוקטור J.S.D במשפטים (1975) מאוניברסיטת שיקגו, ארצות הברית. שימש אסיסטנט, מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר ודיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. היה פרופסור אורח וחוקר אורח באוניברסיטאות בארצות הברית ובגרמניה. תחום מחקריו הוא דיני הקניין.

בשנת 2010 קיבל פרופ' רייכמן תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת היינריך היינה בדיסלדורף, גרמניה.

בנובמבר 2018 קיבל פרופ' רייכמן את פרס ההשכלה הגבוהה בישראל לשנת תשע"ט מטעם המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג).


פעילות במנהל אקדמי
ין השנים 1985–1990 שימש כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. ב-1990 ייסד את בית הספר למשפטים "רמות משפט", המכללה החוץ תקציבית הראשונה מסוגה בישראל, ועמד בראשה עד 1994.

בשנת 1994 ייסד את המרכז הבינתחומי הרצליה שהוקם בבסיס נ"מ לשעבר בהרצליה. המרכז הבינתחומי הוא מוסד אקדמי פרטי שבחר שלא לקבל תמיכה ישירה ממערכת התקצוב הממשלתית.[2] פרופ' רייכמן מכהן כנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה מאז הקמתו (למעט תקופה קצרה שבה הצטרף למערכת הפוליטית) והמקום מזוהה עמו במידה רבה.

פעילות פוליטית וציבורית
באמצע שנות ה-80 יזם ועמד בראש צוות שניסח הצעת חוקה לישראל. בהצעה הוצגו, בין השאר, רעיון בחירה ישירה לראשות הממשלה, שיטת בחירות אזורית-יחסית, מגילת זכויות אדם והסדר חדש של יחסי דת ומדינה (1987). לאחר מכן שימש כיו"ר תנועת "חוקה לישראל", והוביל את מאבקה למימוש הצעות החוקה. בעקבות פעילות זו חוקקה הכנסת בשנת 1992 את חוק הבחירה הישירה שבוטל לאחר שלוש מערכות בחירות בהן הופעל. קיימת הסכמה במערכת הפוליטית כי החוק במתכונתו זאת, השונה מהצעתו המקורית של פרופ' רייכמן, היה כישלון.

פרופ' רייכמן לא נואש מכישלונה של הבחירה הישירה לראשות הממשלה וכהמשך לפעילותו ומעורבותו למען שיפור שיטת הממשל והמאבק למען חוקה בישראל, השתתף בוועדת מגידור שמונתה ביוני 2005 על ידי נשיא המדינה משה קצב במטרה לבחון את מבנה הממשל בישראל ולדון בחלופות האפשריות לשינוי שיטת הממשל. בשנת 2006 ערך יחד עם פרופ' דוד נחמיאס את הספר "מדינת ישראל: מחשבות חדשות" המציע שורה של רפורמות בתחומי ממשל ומנהל ציבורי בישראל לקראת העשור השביעי לקיומה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הצטרף לפרופ' אמנון רובינשטיין והיה בין מייסדי תנועת שינוי, שהצטרפה לד"ש. שימש כיו"ר ועדת הביקורת בד"ש ועם הפילוג בתנועה זו כיהן כיו"ר המזכירות של תנועת שינוי (1979). בשנת 1999 היה גורם חשוב בהחייאתה של תנועת שינוי, שהתפלגה ממרצ, ובשנת 2004 נבחר לתפקיד יו"ר הנשיאות של מועצת שינוי. בשנת 2005 עזב את "שינוי" וחבר לראש הממשלה אריאל שרון שהקים את מפלגתו החדשה "קדימה", ונחשב מועמדה של המפלגה לתפקיד שר החינוך. לאחר הבחירות החליט אהוד אולמרט, שבינתיים החליף את שרון כראש "קדימה", להעביר את תפקיד שר החינוך למפלגת העבודה, שותפתו הקואליציונית. פרופ' רייכמן, שהודיע מראש ברבים שהוא נכנס לפוליטיקה אך ורק לשם מילוי תפקיד שר החינוך,[3] ויתר על תפקיד של שר אחר והתפטר מכהונתו בכנסת השבע עשרה, תשעה ימים אחרי שזו הושבעה.

פרופ' רייכמן שימש כדירקטור בבנק הבינלאומי הראשון ובבנק הפועלים; שימש כיו"ר ועדת זכויות האדם בלשכת עורכי הדין; הציע רפורמות בתחום דיני המקרקעין והסדר מקצועות השמאות והתיווך במקרקעין.


משפחתו
אחיו של פרופ' רייכמן, עודד, הוא בעל מוסך וסוכנות טויוטה בבני ברק. פרופ' רייכמן נשוי לאשתו השנייה - האדריכלית נירה רייכמן, אחותה של ציפה כרמון ואב לשתי בנות. מתגורר בתל אביב.